(לפני הקריאה: אם זו פעם ראשונה שלכם בבלוג, תלחצו על השורה הזו כדי שתבינו את הקונספט)

(התגובה שלה)

אז כן, כתבתי לך את זה. 

מה הביג דיל? ממתי את מתנהגת ככה? כמו ילדה קטנה?

בדרך כלל כנראה היית צוחקת ואומרת משהו בסגנון של "שתוק"

שחררי

הייתי עם מישהי שחפפה אותי בנוגע לעבודה.

אז אני לא עונה לך כל שנייה. אני באמת עונה לך בכל פעם שיש לי דקה לעצמי.

מה העניין? למה את על קוצים?

מנסה לזרום איתך ולהיות קליל לכל התגובות שלך.

וכשאת לא עונה לי אני זורם עם זה ולא נותן לעצבים שלי לרתוח. אני מנסה לקחת אותך בפרופורציות.

במילא הסחת את דעתי כל החפיפה וחשבתי על מה שכתבת לי.

על זה שאני חשוב לך ועל זה שלא היית מציעה לחברה הכי טובה שלך מישהו שאת לא סומכת עליו, שלא היית יוצאת איתו בעצמך. 

השאר לא באמת עניין אותי. ואז כתבת "אני אוהבת אותך" וכתבת את הכינוי שלי אחרי זה.

לא ממש ידעתי איך להגיב ולא נכנסתי להודעה.

אבל כמעט 40 דק' שזה קדח לי במוח בזמן שניסיתי להקשיב לבחורה שהעבירה לי את החפיפה.

הצלחת. חשבתי עלייך בזמן שהייתי צריך לעשות משהו אחר.

אז כמובן, אימפולסיבי כמו שאני כתבתי לך דבר ראשון "את יודעת שזו הפעם הראשונה שאמרת שהיית יוצאת איתי? רוגשתי"

ורק אחרי זה התייחסתי לכל השאר. 

כתבת לי "זה לא ברור?" ורק אחרי זה הוספת "וכתבתי את זה למרות שאתה זה שאמרת שלא היית יוצא איתי"

מתי לעזאזל אמרתי דבר כזה?

כנראה שוב לא ידעתי איך להגיב ופשוט זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי בראש.

וכמובן שאני חייב לענות לך, בעיקר כי רציתי לראות איך תגיבי. אבל גם בגלל שזה טיז רציני שאני לא מוכן לוותר עליו.

"את יפה מדי בשבילי" ווואו כמה שזה נכון. 

תמיד היית כזו, טהורה. וצוחקת ומחייכת ומנסה שלכולם יהיה טוב. וכשהיית בוכה הלב שלי היה נשבר.

את בכללי מהממת ביופי שלך, עם כל הדברים שאת חושבת שמורידים ממך. אני רק חושב שהם עושים אותך יפה יותר.

הם הדברים שהופכים אותך למי שאת.

כמובן שלא הייתי נותן לך את העונג וכותב לך שאת טובה מדי בשבילי, אבל בערך לשם כיוונתי.

אפילו הוספתי את המילה בשבילי, להראות לך כמה זה אישי מבחינתי וכמה נכנסת למקום קצת אפל.

את יודעת שאני לא זורק מילים לאוויר סתם.

מעבר לזה, אני לא אומר יותר מדי דברים שמכוונים ישירות אלייך.

אף פעם לא אגיד לך לילה טוב. או שאת יפה.

או כמה הבנים מדברים עלייך כשאת מסובבת את הגב מהם והמבט שלהם ישירות יורד למטה. במבט הבוחן הזה שלהם. 

אני שונא את זה. 

במשך חודשיים ראיתי ושמעתי את זה הרבה יותר מדי. 

אבל כמובן שאף אחד לא אמר לך כלום, כי את לא משוויצה בזה. אפילו לא מנסה לעשות שום דבר בשביל להבליט את התחת היפה שלך. את פשוט כזו, את חטובה. וחשוב לך ספורט. ובנים רואים ומסתכלים.

כמובן בלי שאת תדעי. למרות שאני בטוח שאת יודעת.

אז לא, לא זרקתי את זה סתם. אני מרגיש שאני קצת לא הבחור בשבילך ושאת צריכה מישהו טוב יותר ממני. מישהו שלא הורס כל דבר שהוא נוגע בו, במיוחד כשמדובר במערכות יחסים.

אבל כנראה שאת רואה בי יותר אם את מנסה לשדך לי את החברה הכי טובה שלך. ככה או ככה, אני ממש לא מוכן לפתוח את זה עכשיו בשיחת ווצאפ.

אז כתבתי לך שאני אספר לך בהזדמנות "כשתפני לי זמן".

נראה לי שפה התחלת לאבד את זה.

אני יודע שאת נותנת לי מעל ומעבר.

כרגע.

את שוכחת מה היה כאן בערך ב-5 החודשים האחרונים.

היית חולה בטירוף ואני דאגתי לך אפילו יותר. כשכתבת לי שהיית במיון לא ידעתי איך להגיב. 

הייתי מפציץ אותך בהודעות ואת לחלק ענית ולחלק לא ענית. או שהיית עונה לי בדילאיי של כמה שעות טובות מאד.

עכשיו אני מבין, היית במצב נפשי בקרשים והמחלה הזו לא עזרה לך. 

ואני יודע שלא עשית את זה בכוונה, אבל קרה שם משהו. ואצלי קרה משהו.

לפני זה אני חושב שבאמת היינו מדברים כל יום ואז זה פשוט הפסיק בבת אחת.

אני זוכר את היום הראשון שחזרת לכתוב לי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. 

אמרת שיותר טוב לך, אז שמחתי. ומצטערת על התקופה המחורבנת הזו שלא דיברנו, הערכתי את זה ששמת לב.

אבל משהו השתנה. 

לא שלשם כיוונתי, פשוט שתפני לי זמן כדי שאוכל לספר לך קצת ממה שעובר לי בראש.

אבל פתאום אני לא כל כך יודע אם בא לי. אולי בא לי למרוח אותך עוד קצת.

לסחוט ממך עוד אמירה או שתיים.

ועכשיו אני במיטה בוהה בתקרה.

ההודעה אחרונה ששלחתי לך הייתה "לילה"

כמובן שלא ענית עליה.

מה עשיתי שעיצבנתי אותך כל כך? אני באמת לא מצליח להבין.

אשלח לך הודעה מחר בצהריים, בתקווה שתהיי רגועה יותר ותתאפסי כבר.