אין עולם אחר

שונאת ימים כאלה. ימים שקמים בבוקר ומנסים להתקיים אבל פשוט לא. מצליחים. אני כבר מעל חודש בעניינים, שזה מרשים מאוד. אני לא חושבת שזה קרה לי מאז שהתחיל... הרבה שנים עברו. זה לא ענייננו עכשיו

בקושי הצלחתי להחזיק היום. לקום בארבע וחצי, למרות שאני מאוד אוהבת את השעות האלו של היום, להספיק להיכשל בטסט ולרעוד בלי שליטה עד אחד עשרה. להיות בריכוז ובכח אלף אחוז כי משאירים אותי לבד בכיתה. לפברק איזה תירוץ לשחרור מוקדם, רק שזה לא יהיה הסיבה האמיתית (למרות שהפעם התירוץ היה שלושת-רבעי אמת, רק המצאתי פרט יחסית קטן). זה יום כזה שדורש ממני מתאים אחוז תפקוד כשאין לי כוחות אפילו לעשר. 

האמת שהימים האלו, לפחות היום, יותר קל ממה שהיה בעבר. כלומר, קל יותר במובן אחד אבל במובנים אחרים קשה יותר. היום הזה מייאש אותי. שכאילו אין תקווה. אולי יש, אולי אין. אי אפשר לדעת. אבל עצם המחשבה הזאת היא מייאשת, חסרת תקווה. 

אז די. פשוט די.

די.