יש משהו מרגיע כל כך בלשבת כאן בנדנדה מחוץ לבית שלהם. הנוף נכנס ללב ומרחיב אותו (אפילו שיש קראוון שמסתיר חלק), זה מרגיע. ההרים, הירוק, השמיים ובעיקר ההרים.
אנחנו מחכים לתשובה מההוא, אולי הוא יידע לענות על השאלה הגדולה. אבל אולי לא.
לפעמים אני רוצה פשוט להרים ידיים, ושמישהו אחר יתפוס אותי ויחזיק אותי מעל למים. כרגע אני טובעת.
וזה רק משבוע שעבר התחיל שוב. לפני זה אני מעל חודשיים הייתי יציבה. לא קרה לי אף פעם עד אז... זה היה כל כך כיף. אם היה לי קשה, זה היה קשה רגיל, לא קשה דכאוני. קשה שיש לך כח הרצון לפתור את הבעיות. היה שמח רגיל, לא שמח מזויף שמהול כולו ביאוש אינסופי. היה כאב כואב אבל לא כזה שחונק אותך למוות.
היה רוגע, שלווה. חרדות היו, זה אף פעם לא נעלם. אבל היו לי כוחות להתגבר.
עכשיו אני מחפשת שוב את הכוחות האלה. את הכוחות להילחם ולקום בחזרה.
לא בבית מיום חמישי. לא סומכת על עצמי להיות לבד בימים אלו
הלוואי שיעבור
'כמו שבעבר זה היה בא בגלים ובסוף עובר, כך גם עכשיו' היא אומרת לי. קשה להאמין. אנחנו נראה.