חורף 2012.. כמותו לא היה לי עוד אף פעם.

החורף הכי קשה שהיה לי, מכול הבחינות.

פיזי, נפשי -רגשי ולימודי.

אני מניחה ששמת לב שמאוד קר, הרבה גשם והרוח הזאת שמקפיא את הפנים.

למרות שאני מעריצה מזג אוויר כזה, השנה הוא ממש לא מתאים.

השנה, כשאני בי'א כול מה שחסר שלי זה מזג אוויר שימנע ממני לתפקד, ו

חוסר הרצון בבוקר לצאת מהשמיכה בחמה בידיוק כמו שצריך, רכה כזאת...כול בוקר אני מתאהבת מחדש בשמיכה שלי!

ולעזוב את השמיכה בשביל לשבת בכיתה הקפואה עם 40 ילדים שאני עדין לא מבינה למה הם צורחים כול הזמן.

המזג אוויר הזה מתאים ליום שישי בערב, לראות איזה סרט עם חבר ולהיות מתחת לשמיכה, (איך שכולם אומרים

שוקו ופוך), אבל ממש ממש לא לבית ספר או לזמן שאני אמורה לשבת ולעשות שיעורים.

מבחינה נפשית..אין לי מושג מאיפה להתחיל. 

לא כתבתי על זה, אבל יום אחרי יום כיפור, שאגב שצמתי,שמרתי הכול, ממש הייתי גאה בעצמי וחשבתי שהתחלתי 

את השנה (לפחות מבחינה דתית) בצורה מעולה. האדם מתכנן וה' צוחק?

התברר שלהורים של החבר שלי יש בעיה איתי.

בעיה עם אבא שלי. כן..הוא לא יהודי. 

אמא שלי יהודיה..ולכן עפ"י ההלכה אני גם ואין עם זה שום בעיה. אבל את מי זה מעניין?.. 

אין לי דרך לתאר איך הרגשתי, הרגשה של בגידה, של חוסר אונים, פחד, ריקנות..ופשוט זוועה.

זה קרה בדיוק בתקופה שאמרתי לעצמי שאין אדם יותר מאושר ממני, והמערכת היחסים שלנו פשוט המריאה.

אני כול כך אוהבת אותו, וממש פחדתי לאבד אותו.

כול מי שהכרנו,החברות שלי החברים שלו..פשוט כולם אמרו לנו להיפרד. לא היה אחד שתמך ואמר אתם תמצאו פתרון.

לא אחד.

והדבר המעצבן ביותר זה שהם אמרו את זה כיאלו זה מובן מאליו והדבר הכי פשוט בעולם. 

להיות עם מישהו שנתיים, זה לא סתם זמן שאפשר לזרוק ופשוט לשכוח..

וזה נמשך שלושה חודשים.

שלושה חודשים שבהם נפגשנו בחוץ, כבר התחיל להיות קר שם.

לפני זה הייתי באה אליו כול יום. ואז שלושה חודשים פשוט לא.

המקום שהכרתי וזה הרגיש לי כמו בית, החדר שהפך להיות החדר שלי נעשה בשבילי זר.

ופעמים התגנבנו בשקט לבית שלו..מבלי שההורים,האחים שלו יראו אותי.

כמה שזה הרגיש מגעיל.

באותו היום הרגשתי כמו אורחת בחדר. זרה. כיאלו אני פעם ראשונה שם, בחדר שלפני זה הכרתי יותר טוב מאשר

שהכרתי את החדר שלי.

אין לי דרך לתאר את התקופה הזאת וכול מה שעברתי בה..יש דברים שעשיתי שאני לא גאה בהם אבל שלמה איתם.

אולי אני אחזור על הדברים האלה? נקווה שלא.

ואז פתאום משום מקום, ביום בהיר אחד הכול בסדר.

אחרי הרבה שיחות שהחבר שלי ניהל איתם, וניסה לשכנע ולהסביר זה עבד.

אבל זה היה כול כך קרוב לרגע שבו באתי להגיד שדיי,זהו כדאי לנו להיפרד, להפסיק עם הסבל הזה.

הכנתי את עצמי לרגע שבו ניפרד, כי אם ההורים שלו ממש נגד הקשר שלנו אז בשלב כולשהו זה יקרה.

אז הנמכתי ציפיות, לא לחשוב שהכול יהיה בסדר ושהם יסכימו פתאום.

מה שבעצם עשיתי היה בהדרגתיות להתרחק ולהפסיק לאהוב, להיות אדישה.

מי שבאמת אהב מישהו יודע שאי אפשר להפסיק לאהוב, לא משנה מתי אתה עדין דואג לאדם ורוצה את כול הטוב בשבילו.

פשוט אתה מתרחק, נועל את הרגשות ומתרכז בדברים אחרים.

זה היה קשה, פתאום הוא רוצה שאני אחזור כמה חודשים אחורה.

שהכול יחזור לאותו הדבר בדיוק. ההורים שלו מחייכים אלי כיאלו כלום לא קרה ממש חמודים אלי.

הוא, שמח ודורש את אותה האהבה בדיוק כמו לפני כמה חודשים.

כיאלו אני איזה רובוט שפשוט צריך להזיז את המחוג אחורה ואני אהיה אתו הדבר בדיוק.

היה לי קשה לחזור לזה. ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה בכלל.

התקופה הזאת העלתה לא מעט שאלות על הקשר שלנו, והאם כדאי לנו להישאר בבכלל ביחד.

רק בימים האחרונים אני מרגישה שלמה עם העובדה שנשארנו ביחד.

הוא, הוא זה שהחזיק אותנו וגרם שכול זה יעבוד. אומנם שנינו לא ויתרנו אבל הוא היה חזק יותר.

כתוצאה מזה גם מבחינה הלימודית ירדתי ממש.

במתמ' הגעתי ל50.. ואני לא מצליחה לצאת מזה. 

 פיזיקה..טוב זה היה ונשאר 70 והמורה הפרטית לא עוזרת פשוט.

מחשבים גם ירדתי קצת, אבל על זה אמא שלי לא יודעת. בשקט מאוחרי הגב שלה אני הולכת לשיעורים פרטיים במחשבים 

מידי פעם.

בנוסף לזה הייתה בגרות חורף בהיסטוריה, בכול המבחנים והמגנים רמיתי. העתקתי.

אז מה כבר יכול לצאת בבגרות? רוב הסיכויים שאני אעשה גם בגרות קיץ גם בהיסטוריה.

וכול המורות בבית ספר מלחיצות ואמרות שאנחנו פשוט לא מספיקים את החומר ויש כול כך הרבה תיגבורים שפשוט עושה חשק

למות.

אמא שלי ממש מאוכזבת ממני, היא הייתה היחידה תמיד הייתה שם בשבילי ותמכה בי.

בגלל זה עכשיו זה הדבר הכי קשה לי. שהיא כבר כמעט ויתרה עלי..

רק מלתאר את זה נהייתי עייפה..אני אפרוש כאן.

ואולי אחזור למלאה את הפוסט אח"כ עוד קצת.

שיהיה יום טוב לכולם, שבת מלאה במתמ'! 

אופטימיות לנצח (?)