השלושה ימים האחרונים ניראו לי כמו לפחות שבוע.
החתול שלי חלה, הוא היה באישפוז עם זריקות ועוד כול מיני טיפולים רפואים
וברוך השם הכול בסדר והוא עכשיו כבר בבית.
כול כך דאגתי לו, לא היה לי תאבון לאכול כשידעתי שהוא לבד שם,
לישון גם לא יכולתי כי כול אדם שגידל חיה יודע עד כמה ניקשרים ואיך דואגים.
כולם התגעגעו אליו..רצו ללטף אותו להיות לידו..
והוא? רק רצה ללכת לישון.
אפשר להבין אותו.
ואני בין הדאגה לחתול לגעגועים לחתול האחר, החבר שלי.
ואוו זאת הפעם הראשונה שאני כותבת איפשהו שהוא החבר שלי.
אני גאה בעצמי, לחשוב שלפני שנה הייתי הכי נגד מערכות יחסים לפני גיל 20.
היום גם הבנתי שהוא שלי.
כיאלו רק שלי.
הוא לא ינשק, לא יחבק, לא ילטף את השיער, לא ינחם, לא ידגדג ולא יציק במטרה לקבל צומי
לאף אחת אחרת.
הוא לא יעשה את הדברים האלה כי הוא שלי!
וגם אני לא אהיה עם אף אחד. כי אני שלו!
אני מתלהבת מהעובדה הזאת.
תמיד חשבתי שאהבתי פעם, אבל רק עכשיו הבנתי באמת מזה
לאהוב ולהתאהב בבן אדם.
לרצות להיות לידו כול הזמן, לחבק אותו, להניח את הראש עליו ולראות איך הבטן עולה ויורדת,
ללטף לו את הראש ואז הפנים, לסדר את השיער, לנשק, ללטף ולהכיר כבר כול אזור בגוף,
להתמכר לריח ולמגע של אותו האדם.
זה בחיים לא היה לי.
שלומי, אני אוהבת אותך..♥
בבלוג זה
בכל הבלוגים
