כאשר נכנסתי היום לבלוג, לא תיארתי לעצמי מה תהיה כמות הרגש שזה יציף בי. עלו בי זכרונות טובים וזכרונות רעים אבל שמחתי לגלות שלאורך כל הדרך הייתי אני. הטעויות שעשיתי, החוויות שצברתי, שברוני הלב, רגעי הצחוק... הם כולם שלי. כל אלה מתאגדים למחשבה אחת: אחרי הכל, אלה כמוני הצליחה להתגבר על צלקות העבר ולהתקדם הלאה. ככל שאני מתבגרת אני מבינה שהטראומה אף פעם לא באמת חולפת, אלא אנחנו לומדים לחיות איתה בשלום.
לאחרונה אני נתקלת ביותר ויותר מקרים של אנשים שמסרבים להחלים מטראומה, כאלו שממשיכים להרעיל את הסביבה בחוסר מנוחה תמידי. לרוב אלו אנשים שחווים מרמור ולא מכירים או יודעים דרך אחרת להפגין את הכאב שלהם. לרוב אין מדובר בטראומה משמעותית כמו שוד, אלא לרוב אינטרקציה פשוטה ביותר בין בני האדם שיכולה לגרום לפגיעה ממשית באגו. ממרומי האולימפוס אני מרשה לעצמי להפגין את מידת הרחמים עליהם. זה עצוב כשהלב לא יודע להחלים ולהגמיש את עצמו מחדש , ולא חלילה למען הסביבה אלא בראשית לטובתם. האגו עומד לרוב איתן באישיותם ומסרב לתת לכל אינטרקציה אחת מקום משמעותי.
ככל שאני מתבוננת בבני האדם אני חושבת על מהי התועלת בשמירה טינה. האם זה משרת את האינטרסים שלהם? האם זה מקדם אותם מנטלית ופיזית למקומות אחרים? התשובה עד כה היא לא. אם ככה, למה לשמור עליה מכל משמר?. לאחר מחשבה עמוקה הבנתי ששמירת טינה מאפשרת לאותם אנשים להשאר בפוזיציית הקורבן, בה הם יכולים לבצע כל דבר בטענה כי הם האדם הפגוע. חמושים באקדחי מילים הם יורים ללא רחמים, פוצעים ופוגעים בעוברי אורח. מה תפקידנו? לעטות את השיריון, לנשום עמוק ולהבין כי במלחמה כזו אפשר לנצח רק באמצעות השכל.
אז חזרתי. בואו נקווה שלא יחללו את המקדש הזה שוב.
כי הפלטפורמה הזו לפריקת המחשבות והרגשות, מרגישה לי נחוצה וחסרה.
שריינתי לי ביומן, יום קבוע בשבוע לשבת לכתוב - בוא נקווה שהמקדש יחזור לחיים.
,Yours Truly
Athena
בבלוג זה
בכל הבלוגים
