אני מתגעגעת לעצמי. 

ללפני כל זה שהייתי רכה,

אהבתי את הלבד

נכון

לא היו לי חברים

רק חבורה של ילדים רעים

מתאכזרים ביחד.

אבנים במצח

וזלילת נמלים.

זה לא הפריע לי

אהבתי את האור הלבן

מעל השולחן,

להתנדנד הפוך

וליפול על הראש.

שעות של בהיות באויר 

היום אני לא

היום אני זונה של הלב.

אני מחפשת בכל משפט

בכל עצירה

בכל זוג עיניים

בכל זין

את האהבה.

והחורים שלי לא מתמלאים

הלוואי שיכלתי להסתפק בעצמי 

כמו לפני.

כשהיינו ביחד אפילו לא נהייתי רטובה.

למה המציאות היא תמיד עם הלא - מתאימים?

כאלו שלעולם לא יכירו אותי,

לא יקרא את מילותיי,

לא יחוו את משיכות מכחולי,

לא ירדו לעומק החריטות הנואשות שלי,

בנייר הנפער

תמיד יהיו אלה שיעדיפו את היפה,

ולא את הפגום.

העדין, לא החרוט.

והמתאימים, 

תמיד יש להם משהו טוב יותר לעשות.

תמיד יש להם חברה,

או אשה טובה,

הטופחת על שכמם ומעלה

הלוואי שלא הייתי 

כל כך מתגעגעת

כל כך 

עד ששורף לי הכוס לאיזה מילוי טוב.