יושבת על השטיח וחושבת.

על השקיעה. מה היא מסמלת.

החושך נמשך עוד.

הקורנפלקס ששפוך על הריצפה זוהר מהפנס.

כולם דורכים על הכל.

מה אכפת לי.

חושך.

מדליקה נרות. קשה כבר לראות.

חושך מוחלט.

הוא דופק בדלת.

כולם סביבי שרים.

אני חוזרת לשטיח.

וחושבת.

מי זכר אותי בכלל...

אז נגיד את זה ככה.

אבא לא.

אמא לא.

סבתא לא.

גם לא אחים ואחיות.

אמרתי לילדים.

אתם יודעים מי אפילו הודעה לא שלח.....

סבא וסבתא שלכם.

שתקתי.

ונחנקתי מדמעות.

זהו.

סוף יומולדת.