מתעוררת מזיעה ומפוחדת.

שוב פעם אני לבד. שוב פעם הוא עזב אותי.

שוב פעם אין לי אומץ לבקש סליחה.

הוא אומר לי שנמאס לו..

ואני מחפשת את הקודמים שילטפו לי את האגו..

זה מבוגר ולא רלוונטי.

זה ממש השתנה ובכלל לא הטעם.

"היי, שבע ורבע, קום" 

אני מעירה אותו מרחוק..

זה הוא. הוא לגמרי פה.

אני רק מזכירה לעצמי מי העיף את מי.. 

ומעירה אותו שוב שיקום ולא ירדם במקרה.

כשהוא חוזר, אני נצמדת אליו עד כמה שמותר ואומרת לו שהחלום הזה רודף אותי..

והוא מתבדח שעם כמות הילדים שאני מחייבת אותו להביא הוא תכף באמת יברח.

ואז מנחם אותי שזה בתת מודע שלי, כי אני יודעת מי לא קיבל אותו אף פעם..

זה לא נעים לי. באמת. לא רוצה כל שבת שלישית להרגיש רדופה.

זה לא מגיע לי. שיניחו לי לנפשי..

חייבת להתחיל צום מחר. רק מים.

התאווה לסוכרים עוברת כל גבול.

אולי לשבור את התאווה על ידי התנזרות זו הדרך הנכונה?!

סתם מנסה.