עוד 23 יום.

והסיוט השנתי הזה מאחורי.

אאשכב על המיטה הזו ואנסה להרגיש גב ורגליים.

אבל מה שבטוח שהטלפון כבר לא יצלצל יותר.

מהזריחה עד אחרי חצות.

לא מסוגלת לשמוע אותו מצלצל. וגם לא רוטט.

הכסף לא מדבר אלי כבר.

אין לי אומץ לעשות שינוי.

הימים הולכים ונהיים לחוצים יותר ובלתי נסבלים עוד יותר.

ואני ממשיכה.

וכולם סובלים.

הילדים. הבית. ואני.

קשה לי ואני ממשיכה.

ולא מבינה למה.

עבודה.