איך אמר אריסטו,

We are what we repeatedly do.

Excellence, then, is not an act, but a habit

יעני, אם אתה חאפר, אתה חאפר. אם אתה מצליחן, זה כי זה הרגל. זה אתה. טבוע בך. זה הרגיל שלך.

בקיצור. אני חאפר. אנחנו סך ההרגלים שלנו.

(אלא אם מישהו צוטט את אריסטו לא נכון, או שבמין טלפון שבור כזה, יצא אמירה יפה שלו, יכול להיות שקרא למישהו יא הוביט, ומפה לשם יצא שמצוינות זה הרגל...)

היום הודיעו לי שקיבלו אותי לעבודה חדשה. בפנים אני יודע שזה סיים שיט. נוט דיפרנט שיט.

הלכתי לבוס, אמרתי לו "זה בסדר שאלך?" אמר לי "כן אבל עוד חודשיים. מה נעשה בלעדיך?"

תקע לי מקלות במפרשים.

הכסף אותו כסף, השיט אותו שיט. רק נותן לי וודאות לתקופה מעט יותר ארוכה, כי גם כך אני על זמן שאול במקום הנוכחי...

מתמטית. חוץ מלהשאר באותם תנאים, אבל להתחיל לפרפר יותר ולהתאמץ יותר כדי ללמוד תחום חדש... זו לא משרת חלומות. זה עוד כביש ללא מוצא (לא תורם לתוכניות שלי בעתיד). פחות זמן עם הדפדפן האהוב עלי, ונדידת המחשבות שלי, ויותר זמן בלימוד נושאים חדשים, ונסיון להוכיח את עצמי. מה אני צריך את זה.

בא לי מבנה תעשייתי כזה.

בטון שאריות צבע חלונות גריד. אני אשים שם Juke box. דלפק כמו בפאב. כסאות כרום עם ריפוד עור ירוק בקבוק. בריכת שחיה 15-20 מ'. אמבטיית stand alone. קיר עם מגברים של גיטרות ומוניטורים. מכונות. כרסום. נגרות. רתכת. עגלת כלים. אני אסב מנוע של טרקטור לארונית ליד המיטה. החיים יהיו פינטרסט.

במסגרת תכניתי "הלקה את עצמך" בדקתי מה המצב של שני מצטייני דיקאן שלמדו איתי. בתור רפרנס. קנה מידה לראות איפה אני. האחד מיליונר בארה"ב גורף בונוסים שנתיים של 7 ספרות. השני דוקטור. אבל מעוך. לא פרופסור. לא בכיר. 

ואז חשבתי לכתוב דוקטורט. להתמקד במסילות שהחברה שמות אותנו בתוכן, בלי שאפשר לצאת מהן. אבל אז הסתכלתי על מקומות לעשות בהם דוקטורט. ויצא לי החשק. בקטע של "הם ינחו אותי?! הם?! הזחוחים האלה?"

אז לא. 

כל ה-if you work too hard, you can sweat, כנראה נכון. עבודה קשה רק גורמת לך להזיע. רק לעתים רחוקות ממש מתעשרים ממנה. כאילו. זה לא מספיק. צריך להוולד לאנשים הנכונים, סביבה נכונה. להיות עם האופי הנכון והגנים הנכונים. אאוריקה! אני רק צריך לבדוק מי התעשר עם גנים כמו שלי, ואני שם. 

או אולי אני צריך לבדוק עם אנשים מאושרים במיוחד, מה עושה אותם תמיד כאלה. אולי פספסתי משהו. אולי עשרה ילדים יעשו אותי ממש מאושר. ואז אני רק צריך למצוא מישהי שתחשוב שהעובדה שאין לי דירה משלי, אני חי בדירה שכורה, נוהג בגרוטאה, ומשמש ביום יום כשכיר די דפוק, כהבטחה מספיק בטוחה לבטחון כלכלי... יש עם זה בעיה עם הרעיון הזה.

איפה שהוא. כל החלומות שלי מעט רחוקים. מעבר לאופק.

הבקתה באיזה מדינה צפונית באמצע שום מקום. יש מצב שארגיש שם משועמם. או בודד. כמה זמן אפשר להתנדנד על כסא נדנדה במרפסת, לבהות באווזים נודדים, לחטוב עצים לחורף, ולפנות שלג מהשביל. כמה. מה אם אתאמץ 10 שנים, אשיג את הבקתה המזורגגת, ויום אחרי זה אפרסם אותה למכירה.

או הרצון לעצב משהו מגניב. מבנה לא קונוונציונאלי. עשוי מקורות עץ. ואבן. 4 שנות לימוד הנדסה אזרחית, ואני שם. רק כדי לגלות שהמשרות הפתוחות הן עריכת תוכניות של שיכונים, וצריך פטרון כי זה מה שהיה לכל המעצבים.

או הרצון לתכנן מכונית עירונית. 4 שנות לימודים, כדי שיעדיפו מישהו שהלך ללמוד ישר אחרי הצבא, והוא עכשיו בן 24, ובכלל התחיל לעבוד בתור סטודנט. בטח גם שם צריך כסף וציוד ומכונות ומשקיעים.

נניח אילון מאסק. הוא התחיל בקטן. חברת אמצעי תשלום, חברת מכוניות, חברת רקטות. הוא היה על המסילה הנכונה.

החכמה היא שחלום קטן יותר יממן את החלום הבא שיהיה גדול יותר.

אולי החכמה היא לקשקש פחות, ופשוט לעשות. אני חושב שזה מה שהבחור של הבונוסים עם השבע ספרות עשה.