סאלאאאם עליכום

מה אני אגיד לכם. לא רק שלא כל מה שנוצץ זהב, לרוב גם כל מה שלא נוצץ אינו זהב.

נזכרתי שרציתי לעזוב את מקום העבודה הקודם כדי לנקום בהם. כדי ללמד אותם לקח. כדי להקדים תרופה. ונחתתי בתוך הפח שבתוך הפחת. מין סיוט יומי שאינו נגמר. אתה מסתכל על השעון, ומסתכל כעבור שעתיים על השעון, ורואה שרק 5 דקות עברו. משרה שבה אתה הבייביסיטר של כולם, אבל רק אתה אחראי. של תזכורות. של תחינות. של התפתלויות.

אבל בואו נעבור לדברים החיובים. אחרי שדיכאתי את ההרגל לשתות כוסית שתיים של וויסקי או קוניאק מדי יום, פיתחתי הרגל תרבותי יותר של נסיון לגרום למנוע ה-AI ליצור לי פורנו כתאוותי. רוב הזמן זה לא עובד, ומהפנטזיה הנפלאה שלך נוצר דרעק. אולי נחזור לוויסקי.

הבנתי משהו לאחרונה. כל השנים האלה, הייתי צריך לצפות בהתנהלות של האנשים שמסביב, ולאמץ את אופן הדיבור שלהם. ואופן ההתנסחות שלהם. במקום להגיד מה שבא לך, להגיד שהמלך עירום, להגיד את המובן מאליו, להתנסח באופן ענני מעורפל. יש פנים לכאן ולכאן. אפשרי. בוא ננסה. כל השיט הזה. שזה בעצם מה שצריך. להיות טייח של המציאות. העבודה חרא? חייך לך בשמחה. התנאים חרא? שמחה. הענין חרא? שמחה.

אני לא בטוח שאני מסוגל להעמדת הפנים הזו. מתאים לי להיות איכר, שמגדל לעצמו את הירקות, הפירות, הקקאו, הקפה, הסלמון. בלי להזדקק למציאות הזיופית הזו. כאילו שהחברה תתפורר אם נציב סטנדרטים במקום להיתמם ולהעלים עין מהעובדה שהחיים שלולית דלוחה של סחי.

זהו.

שמחתי לחלוק.