והיכן שתלכי; שושנים ברגלייך,

כיסופים אל הבית, ואוהבים בדרכך.

ובאלה מי ייתן; ויופייך יתגלה מול עינייך,

את השמש, אבקש

מעל קצות אצבעותיך.

ומן הגורל שקרצת, עוד אדרוש-

את שאריות המכאוב,

כאפר ברוחות

מתוך אש נעורים, גחלים ומינרלים

יצנחו עד השפל

לדשן את הבאות.

ותטיילי אז לאין-קץ, לאין-שיעור,

תחת עין השומר, והכחול, והטוב,

ואהפוך למקדש, כל חיוך מיומך

אבשר בפני, את שיעוריך, כשלי.

ישנה עיר, ונמל, ואסיר וגם סר

וגני ממלכה, ופסגות אלמותיים

ושאר הבריאות: הם ממתינים רק אלייך.

יש מילים לאמור, בלחישת ליל הקיץ

השמורים בעילום, במערב, שתשמעי.

והיכן שתבואי, ברכתי עד אליך

לא תשובי לשבי, לא תשימי בשווא.

תרקדי בשירים שכתבו השמיים,

ברכת גאיה תשירי, אל האופק הנפעם

כל אצבע אוחזת מבין הקוצים,

זהב שחולם במיטת הנהר,

חוב עתיק בדמו- כבר ננקם שבעתיים

ומורתי, אחותי, אלמותית

הנה היא המילה האחרונה,

היא אלייך, ברגע, ולנצח,

אהבה.