התעוררתי באחת-עשרה, מיובש. תוצאה צפוייה של העצב וחוסר האיזון הנוירולוגי שאני הולך לישון ליידו בלי שעון מעורר. אז פיהקתי ברחבי הבית בעודי משלים מאגרי נוזל , ואימא שלי התקשרה כי משום מה מרפאת השיניים חושבת ליצור איתה קשר כשהם מבטלים את התור שקבעתי בעצמי כמו ילד גדול. אז עשיתי את הדבר ההגיוני בהתחשב בסיטואציה, ובזמן החופשי שלי; התפשטתי לגמרי ושכבתי על הרצפה. תהיתי מה אני עושה בכלל עם עובדת החיים, ולאן השליטה נעלמה. המוח שלי מטוגן ביציאה מספירלות מבחילות לאורכם של חודשים בהשתעשעות איפה שכל הפורנו וכל החינוך מתמשכים כיישות מאוחה- באינטרנט, האבא החורג. הבן של בעלת הדירה הגיע בצהריים, אז לבשתי מכנסיים. דיברנו על ההשפעה של מזג מולד לעומת חינוך וסביבה כמה שעשוי לקבוע אם בן אדם יוצא מופנם, או מוחצן. הוא סיפר לי כמה חוויות מהלימודים שלו, עם כמה טריקים יעילים להצלת שאלות תלויי-חישובים מאובדן נקודות טוטאלי. ואז הוא לקח את הטלויזיה לתיקון. אכלתי חומוס עם סלט פלפלים מבושלים ופיתה קלוייה, זיתים שחורים ופרוסות בצל חי. אכלתי פסטה ריגטוני ברוטב שעשיתי מהבשר והנוזל של נזיד זנב בקר וירקות (7 שעות), עם פרמז'ן וכף שמן זית. אכלתי צ'יריוס עם חלב וסוכר חום כהה. הדם נעלם מתעלות המוח שלי אל הקיבה, וטיפשות מבורכת ממלאת את מקום שארית המחשבה ממש לאחר נקודת הפתיחה שלה. וכך אין תשובות. סך הכל התדמית התקינה למי שנהייתי; היום אני לא מרגיש כמו מתחזה