כך יהיה; העד שלי מטפס במגדלי אבנים

ושיניים מן הארץ בין ידיו

הוא שוחר אחר מילתי, כך מגשש

אחר אמת, ואני ממתין.

העד שלי יישב מנגד לצדי,

ויקשיב

מעגן צווארו על מושב של קוצים

חמלה עזבה בי.

אספר על הפעמון במגדל שנפל

על ערים נטושות ושקיעת הנקמל

מן יסוד של חלום ששבע כדמיון

ומעלינו שמיים קודרים בפזמון

ואין לי צורך ביותר,

או רצון בעד אחר,

את הספר של ימיי אתן

באיש אחד יותר מדיי

והעד שלי מרהיב ביופיו האנושי;

הוא אוהב את כל לבי, וסיוטיי אליו שירים.

הוא בדרכו כאוזן פז

המשתלח בשתיקה לעד

ומה יישאר מזה הלחן,

כשהעד יבוא בגשר?

והמים הם שקטים

כמו סיומת, צל, וסתר.

אהבתי נפשו בשארית מרגשותיי

אף חיבה עזבה בי

אספר שהיה לזמן-מה

שקט עלום ומידה משלווה.

אספר על פריחת מרגמות

על בריחת אוהבים זה מזאת

מעין שבר משתרך

באמיתות הסיפורים

וסביבנו, הגשם. מגדל שארים

ואין לי צורך ביותר,

או רצון בעד אחר,

עוד הנטל של חיי שורד

באיש אחד יותר מדיי