אם נלך כעת אל נצח,

אין הטוב מכך

שא נשמתי מתוך ידיי

ותלוש את מאחזי בכוח אלים.

אני הענף שבין התחב, לתהום

ומבקש לבעור

ופרוס כנפיך, בן-עולם

הרשה לי עמק לתומי,

ותן לי אורך בו לרוץ, עד תום הכוחות שבגופי

שא אמיתי מתוך שקריי

ופרוש את היותי על מצע ימים

אני עלה המונשל בגשמים

אל אדמה אשוב, איטי

אני מביט שמימה, מתוך צללים

ועד שממה יגידו; כן

אופקיך הרמים,

שא ביין מחיי,

והשב את דמותי לצלם אנשים

שכה אחיה

בין ארמונות, לחורבות.

בין השמחות, לעוונות.

וכח רם בך, האדם

אין הטוב ממך.

אני שיר לצערי,

אני ניעור משינתי.

אז שוב לתוכי, מן ענן שמתנשא

וכך אהיה.

וכך,