אני מארח את השקט בנותר.

מעל נשמות נקיות הנה ערב שוקע

ואלים המרבד של שחור על שקמה

אם אורו של אדם בעינו לא גווע,

עם בשורות על הסוף ליומו...

אני הוא עמו.

ביננו מלל אין-ספור מחשבות,

הוא מגולל לי חלל לשהות ומנוח,

שתיקה צמחה מעל כתפי,

וכעת היא אלוהיי.

כן ישנו קול בלחישה

וברגע,

חן לנושא תודעה בכתפיה

הולך שם בטוהר,

אל הרמז דממה

כביר, הוא חושב בה. מוארך ונצחי

העיט נושם השמיים

שתי ידיים עונדות אדמה

פרקים של התיל, מוכתמים קפה ויין

דם באוזניים-

מאזינים לך, שלווה.