אימא שלי רואה שהתעוררתי. יורדת במדרגות, אומרת "בוקר טוב"

אני אומר "תוכיחי"

***

התכתבתי במייל עם המורה לספרות מהתיכון שלי. על פניו הנחתי שתהיה חוויה מאוד מנעימה, כלומר להתכתב עם מורים מפעם זה משהו מסוג האינטראקציות הנינוחות האלה עם הערבון המוגבל והחמימות המתבקשת. אז ביקשתי ממנו גישה לשירים ולסיכומים מהסילבוס של התיכון, כי בזמנו לקבל גם את האומנות וגם את ההקשר וגם את הפרשנות המתקבלת, ממש עשה לי את זה. מסתבר שהוא מושבט בבית עם לימפומה ולא יבקר בבית הספר בזמן הקרוב. הוא נתן לי כתובת של איזה אתר, קח תהנה, ובזה זה נגמר. אחרי שזה נגמר הבנתי שמה שקיוויתי אליו זאת התחלה של דיאלוג.

***

הרבה ממה שאני עושה בימים האלה זה סדרות, סרטים, ועוד סדרות, וזה משהו שהוא חריג בשבילי כי הרבה דברים הם "צפייה קשה" בשבילי. הסדרה על האונס היא צפייה קשה כי זאת סדרה על אונס, גם אם זה לא מזוהה איתי. אבל יש את הדברים שחורקים בחוויה שלי כשזה משהו בסיפור שאני הייתי שונא לראות בעצמי. צפיתי באנימה משנות האלפיים שיושבת חזק בביתן של קשה לצפייה, כי אני מזוהה במידה עם הצרות של האנשים המתגלמים שם. סאטו יושב בדירה שלו כל היום, כל יום, חי על דמי כיס מההורים שלו ולא מחזיק שום מעגל חברתי או עיסוק משמעותי. הסיבה שזה מעניין היא משום שהפרופיל הפסיכולוגי של סאטו הוא גלובלי, אבל, במדינה כמו יפן שבה הרווחה הכלכלית היא כל כך טובה, הם המציאו להתנהגות הזאת שם. הרבה אנשים (בעיקר זכרים) שמפחדים מהעולם ונסגרים מפניו. יש את מיסאקי שמחפשת להרגיש שווי דרך ה"שיקום" של סאטו מהרגלי ההתבודדות שלו, יש את השכן שלו עם הנטייה המרדנית שעבר לטוקיו נטו כדיי לא לרשת את העסק המשפחתי שציפו ממנו להמשיך. 

והסדרה עושה עבודה נהדרת בלהדגים מה עשוי בן אדם כזה להרגיש במגוון סיטואציות, הן בדירה והן כשהוא מעז לצאת החוצה. מה שעוד יותר מעניין זה פשוט כמה ביוגרפי הספר שהסדרה שמבוססת עליו מסתבר. האיש שרשם את העלילה הזאת ביסס אותה עליו, עם איזושהי תקווה של לרפא את עצמו דרך היצירה. אבל מה שהוא עשה אחרי שהספר המריא היה, באופן הולם, לשבת על התחת ולחיות מהתגמולים הכלכליים של הספר. הוא לא עשה שום דבר בעשרים שנה שעברו מאז. חוסר שאפתנות, חוסר מניעים, רתיעה מהחיים, שיחה קשורה עם אחד ההורים-

***

אמרתי לאבא שנולדתי עם חוסר שאפתנות כרוני, הוא אמר שאין סיכוי שאני עוקף אותו בקטע הזה. אמרתי איזה חלק מעניין זה בהתבגרות לראות היבטים מעצמך פתאום בהורים שלך, ולהבין כביכול מאיפה זה בא. שני ההורים שלי הם ככה, מגיעים הביתה ולא עושים כלום עם עצמם, בקושי מתחזקים את מה שכן השיגו בחיים. אני ואחי שבעים בתוך השגרה התהומית שלנו, לא בונים שום דבר או מתקדמים לעבר שום יעד חוץ משביעות רצון. שני רווקים אופייניים, מרכיבים ומפרקים פאזלים במעט החיים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. משפחה של תפודים. הלוואי שהיה לי משהו להתגאות בו 

איבדתי ידידות לאחרונה, זה לא קורה לי בשנים האחרונות כמו פעם. יצא לי לבנות יותר קשרים מלפרק כאלה, ואני שמח מזה. עברתי תהליך עם הפרידה הזאת, בהתחלה בלי להרגיש כלום, ואחרי זה להסתובב עם אשמה בלתי מתפשרת, ואז הכעס, ואז ההרגשה התהומית שמשהו שאמור להיות שם כבר לא נמצא שם. אני עדיין מאמין בלקח שכריתי מהמערכת יחסים הכי משמעותית שהייתה לי, שלמרות כל עמק של שוני אנשים יכולים להסתדר אם זה משהו שהם רוצים לעשות. וזה כן דורש יותר מאמץ ככל שעוברים השנים. אני נוטה להאמין שרוב האנשים מתבגרים לתוך פחות הסתדרות, אמפטיה וסבלנות בהשווה לגרסאות הצעירות של עצמם, במיוחד במעמדות הסוציו-אקונומיים המסודרים יותר

We need your love and not deadly nightshade

Wait, wait for the cards to fall into place

Blame it on the sun, turn your face

Maybe if I was hard, and not so-

I get a little bit, you get a little bit

We can get over it, or

Maybe if I was hard and not so

Emotional

***

אני לא יודע אם אני נבון או פשוט מנותק רגשית. על כל פנים היעד הבא שלי הוא לרדת מהכדורים ולעשות פטריות במדבר עם חבר טוב. המדענים אומרים שפטריות פסילוסיבין עשויות לגמול דכאוניים קלינים ביעילות גבוהה, בין היתר דרך ההשפעה שלהם על יצירתיות. הנוירוכימיה של איך זה נעשה למיטב ידיעתי היא לא לחלוטין מובנת אבל רוב הפסיכדליים מתערבים עם סרוטונין בצורה כזאת שאני כנראה חייב להיגמל מהכדורים בשביל זה. הכדורים עצמם ידועים ככאלה שגורמים לניתוק רגשי בין האדם לתפיסה של הבעיות בחייו, למעין אדישות כזאת. כעבור שנה ומשהו עם הטיפול אני אהיה בהחלט סקרן לראות איך אני יוצא מזה. מקווה להיות פחות שמוק ולא יותר שמוק