התפטרתי ממקום העבודה שלי בעשרים ליולי, ומאז העברתי את שארית הזמן שלי בארץ עם אנשים. כל מיני אנשים בהרכבים שונים, ובו-זמנית שהרגשתי שהיו יותר מדיי מהם... הם אפילו לא היו כל האנשים שיש. אני וח' לקחנו אסיד בקיבוץ, הרמנו אבטיחים ממאגר הפחת שנשאר בשדות וצחקנו במשך שלוש שעות בגלל כלב. עשיתי ערב המבורגרים לי' וא' וד'. עשיתי מנגל עם ד' וח' והחבר'ה. ערב טעימות בירה אחרון עם י' וא' ות', ארוחת השישי האחרונה אצל השכנים למעלה, כך וכך הלאה. ח' ביטאה צער שלא אהיה במסיבת הרווקים+רווקות+חתונה שלה ושל ב' אבל גברת, אני לא הולך לחתונות. הלכתי לחתונה של המפקד שלי ב2015 ואז סירבתי לכל ההזמנות מאז ועד לחתונה של חבר מהמעגל המקורי שלי, במאי של השנה. בפעם הקודמת העברתי את רוב הזמן בחוץ, תוך תהיות של קנאה ומרירות. אבל הפעם העברתי את רוב הזמן בחוץ אחרי שיצא לי להתערבב, לרקוד קצת, להעמיד מסכה אמינה. לאחר מכן עמדתי מול החצר עם כוס וויסקי והבנתי שזה פשוט לא בשבילי. אני לא מסוגל לינוק שמחה מהסביבה שלי, זה כמו מטבע זר. חיבבתי, לע - אהבתי את האנשים שהיו איתי בשבועות האחרונים ההם לפני הטיסה, אבל הייתי בין כה וכה מותש מהמאמץ.

...יוצרי התוכן מהרשת הזהירו אותי שהחברה במדינה הנורדית שבחרתי לא ממהרים להכניס אנשים זרים למעגל שלהם, והם לא נוטים לפתוח ערוץ תקשורתי עם אנשים חדשים - מעולה. אז עכשיו אני בחווה אורגנית שהיא פרוייקט התחביב של ביולוג פנסיונר שנוהג בלי מוזיקה. מסביבי יש יותר כבשים מבני אדם. מחוץ לבית של המשפחה יש שתי דירות אירוח קטנות. רוב הלקוחות שלהם כאן גרמנים - כי האי הזה מחובר לגרמניה בכביש. במהלך היום אני מסייע לבעל הבית בתחזוקה - החלפת גדרות, גיזום, איסוף חומרים... בערב אני השף הפרטי שלהם. שלושה מקפיאים שוכבים ומלאי כל טוב - כבשים ואיילים שגדלו בחווה, דגים שגדלו בפיורד, אווזים. יש למשפחה סידור מול מכולת קרובה שהמוצרים שנועדים להיזרק בקרבה לפגות התוקף שלהם מגיעים לכאן - אשכרה אוכל בחינם... ולאנשים האלה אין שום אמת כוח לבשל. אז הכפפה מתאימה ואני לובש אותה בגאווה.

עכשיו - בפעם הראשונה שהמשפחה הגרמניה בדירה 2 הזמינו אותי להשתתף במדורה שלהם, הם הוציאו ושמרו לי בירה וחשבתי שזה ממש נחמד. בפעם השנייה הבן, פליקס, חיפש אותי ברחבי החווה כדיי שאבוא לשבת איתם שוב. אז קמתי מהבולשיט שלי ונשארתי איתם מההצתה עד הגחלים האחרונים, בעיקר, פשוט - בשקט. יש משהו שאני לא מבין עד הסוף; כל מה שלמדתי מהספרים, מהתרבות, מהעדויות שלל אשר מתגלמות מימין ושמאל בכל שיחה ובכל משאול בזמן הקצר מאוד שאני מפמפם דם אומר לי שכדאי לנו חברה. שאנחנו "שבטיים". גם אני, אחרי הטריפים הראשונים ועד שהתחלתי לפגוש נשים דיברתי על איך שאהבה זה באמת הדיל שלשמו משתלם להשקיע מאמץ. אז למה זה מרגיש כל כך לא טבעי? ככה זה להיות סוטה באמת? סבתא שלי הייתה מבשלת לאנשים מתוך אהבה. אני מבשל כי אני אוהב לבנות עם חומרי גלם, ואני צריך את הקיבות כדיי להצדיק את התנובה. זה נואנס דיי חשוב.

כשהייתי ילד, זה לא עניין אותי.

כשהייתי נער, לא ידעתי איך לגשת לזה.

אחרי השחרור הרגשתי צורך עז ליצור את זה מאפס, אז -

בשנה האחרונה הייתי מוקף ואגיד אף מוצף בחברה טובה. ולא עברה רוב השנה ההיא עד שהרגשתי שמיציתי, לא צריך יותר. סימנתי וי על חברים, יעני.

יש איזה בחור, צ'ינו, שמוכר קפה בבאר שבע כבר שנים. מבחינתו אני לא מקבל את ישראל כי אני לא מקבל את עצמי. אני חושב שישראל היא חברה טוקסית. המתנדב שהיה כאן לפני, בארט, קפץ לביקור אחרי פסטיבל מטאל שהשתתף בו באזור. הוא צעיר ממני בשנתיים ואומר את אותם דברים כמוני: שהוא וויתר על זוגיות, ופשוט מחפש מקום נוח לחיות בו.

אני לא מתגעגע לאנשים, אף פעם. כשהייתי מכור הייתי מתגעגע לפורנו. בימינו הדבר שאני מתגעגע אליו הם משחקי הוידאו. חייתי מספיק את העולם האמיתי, אני רוצה חזרה לפורמט שהיה לי בקיבוץ כשהייתי חוזר מהעבודה כדיי להתקלח בקור ולשחק במחשב שלי בדירת חדר. אבל עם כל הדברים הטובים שחופש במדינה מנכרת נותנים לי ולעומת כל התוכניות שלי להישאר לבד, ולהשתדרג בעוד יותר לבד - ראיתי מה קורה לנו. הדוד שלי, וגרושתו של החוואי שעזרתי לה לפני שבוע, כדוגמאות - אנחנו נוטים להיתקע בלי אנשים לצידנו. להחמיץ. חלק מהבעיה שלי היא שאני הטיפוס המרצה. לא ישבתי בקומזיץ של הגרמנים כי חשקתי בחברה. כשהייתי בקופנהגן חלקתי חדר עם סינגפורית אחת שלא יצאה מהמיטה שלה כי היא לא הצליחה לדבר עם אנשים. אז הבאתי אותה לבר כדורגל. לעומתה חגגתי את העצמאות התיירותית שלי, אני ממש שמחתי שאף אחד לא דיבר איתי - ואני מקווה שלפחות זה דובק. החבר שלי טוען שלאן שהוא לא ילך, מסביבו תצוץ גינה. ואני אמרתי שמסביבי תמיד יהיו אנשים שירצו שאשב לצדם. אם זה יקרה כאן, אני מקווה שזה יקרה כי רציתי בזה. וזה יתכן שאין כמות של פטריות שאני יכול לקחת כדיי להסב שינוי להיבט הזה, זה עשוי פשוט להיות הקידוד שבמערכת. אולי זאת הסידטימיה, אולי אלו הצלקות של חיים שלמים עם עודף גירויים וביטול עצמי. אולי זה חם, אולי זה קר. אולי זה רק סתם כדי לומר

בישלתי ניסוח לאיזושהי בדיחה על הקטע שגרמנים מזמינים יהודי למדורה אבל לא מצאתי את הפאנץ' הנכון. מה שכן הבדיחה אש, אני מבטיח.