זה היה מתישהו במאי. רכבתי בטנדר עם אחד האחים שניהלו את מקום העבודה הקודם שלי בדרך לעבודת תחזוקה באחד המתקנים של כי"ל. הוא התחיל לספר לי על הקשיים של הבן המתבגר שלו ועל כל הטיפולים הכושלים שהוא עבר דרך מערכת הפסיכיאטריה שלא ממש ידעה מה לעשות איתו. באחת הפעמים הוא סיפר לי על מישהי שמנהלת מחלקה בסורוקה, שיש לה קליניקה פרטית בנתיבות ושם היא מאבחנת ומטפלת בהפרעות נפש באמצעות קסדה של אלקטרודות. חשבתי: אה, אלקטרואנספלוגרפיה.
יצרתי איתה קשר מתישהו כשישבתי בבר האהוב עלי, אחרי עבודה תשוש מנטלית ופיזית. התחילו להיגמר לי הרעיונות ללוחמה בדיכאון אבל שמרתי גישה שאמרה ש, אם יש משהו שעשוי לעבוד אז שווה לנסות. רות זקס אוחיון היא סוג של אנומליה בעולם של מדעי המוח. היא בכושר חייתי, יש לה תעודת מדריכת כושר ותעודה לתיווך דירות, יודעת לקודד, מנהלת את מחלקת נוירולוגיה קלינית של סורוקה, מתנדבת בבתי אבות (בה היא מונעת היווצרות דמנציה). נשואה לכבאי שעושה סרטוני אוכל באינסטאגרם ויש לה, לבסוף, שלוש בנות. וקעקועים. היא אוהבת MCR ואת טיילור סוויפט, ויותר מכל היא אוהבת את המלאכה שלה. אז מה אני מקבל ממשיגת היתר הזאת?

אני באתי לרות אחרי שבמשך שנים השתמשתי בחקר עצמאי לצורך אבחון עצמי. אמרתי לה את כל מה שלדעתי לא בסדר, הושבתי על ספה והולבשתי במסכת ראש מחווטת. הסריקות שנעשו, בשילוב עם האלגוריתם שרות קודדה כדיי לקצר את תהליך האבחון הוכיחו דברים שבהם חשדתי ועוד כמה שלא הייתי לגמרי מודע להם. הייתי חושד אבל הייתה לי איזושהי הבנת בסיס לגבי השיטות שלה - הפעילויות החשמליות שנוצרות באזורי המוח השונים שלנו נושאים חתימות ותדרים שניתן לעקוב אחריהם ברזולוציה יחסית גבוהה (QEEG). המאגר העצום של מוחות שונים שנסרקו בשיטה זאת ואחרות נותנות לנו ערכי בסיס, וערכים שמופיעים בהקבלה לפתולוגיות ודפוסי תפקוד מוחי נורמטיביים. נוירופידבק קצת יותר קשה להסביר, אבל זה כמו מכון שניתן לא רק לחזק בו תדרים באזורים נבחרים של הראש - ניתן גם להחליש תדרים. במשך החודשיים שעשיתי בעיקר בטיפולים כפולים:

1. ההפרעה הדיסוציאטיבית שהייתה מופיעה עם מצבי הרוח הכי רעים שלי, בגדול - הועלמה.

2. השליטה הלוקה שהייתה לי בדיבור (או, ויסות התנהגותי) הועלמה. אין בי את זה יותר להגיד דברים ולהתחרט עליהם מייד לאחר מכן.
3. הדחיינות והבטלנות שלי ירדו בהרבה. בימינו אני מסוגל גם לתכנן או להתבקש לעשות משהו, ואז גם לעשות אותו.

4. אני ישן טוב יותר.

5. דיסטימיה עדיין איתנו, אבל פחות.

6. הפרעת קשב וריכוז עדיין איתנו, אבל פחות.

7. וינדיקציה.

זה לא מושלם או לחלוטין צפוי מבחינת יעילות וזמנים. אבל: זה עולה כמו פסיכולוג, גורם לשינויים עמידים בתפקוד המוחי, מטפל במגוון צרות, משפר פה, מכייל שם, וזה לא דורש השתתפות פעילה. אני יכול להירדם על הכורסא שלה והטיפול עדיין תופס. וזה הדבר שהכי רציתי (היחיד שרציתי) לחזור אליו כשהייתי בחו"ל, אפילו שזה נסיעות מגוחכות. לרות אין הרבה תורים זמינים כי, כמובן. אני עדיין מוצא את עצמי מאמין שהמוות הוא רעיון מצויין לעתים, אבל היא עושה גם גרייה חוצת גולגולת אז, בקיצור, לא מיצינו. אחלה פאקינג רות, המשך יבוא.

~~~

 לא מופתע על המלחמה. ג'יהאד זה לא חדש, והפוליטיקה שסובבת את האירוע הזה מחליאה אותי. ניסיתי לברוח מכאן, הרי - וההפגנות הפרו פלסטיניות בערים המרכזיות של אירופה עדיין לא שינו את דעתי. לא שכולנו צריכים לקום וללכת, חלילה. הגורל עדיין משותף. אני פשוט רוצה הפסקה מהרעש. ויוקר המחייה.

 אני בונה מארזי טילים בשביל רפאל, אז תחי האירוניה.

 שירה היא פחות עניין אחרי כל מה שקרה בתחילת השנה.

הסבל שהגיע כתוצאה מהמעשים שלי הוא משהו שמלווה אותי הלאה. לא כמשקולת, אבל תזכורת.

 המקום שאני עובד בו עכשיו פי 100000000 יותר טוב מהמקום האחרון. ואנחנו שומעים את צה"ל מביא קארמה אל חיזבאללה כל היום.

 רוצה לחזור ללימודים, אבל אחר כך.

כשאני מכין לחם מחמצת גם הכיכרות שלא קופצים בתנור טובים בפער ממה שאפשר לקנות בחוץ.