הגעתי לבקר את הדוד שלי. אנחות בלתי רציונליות ופרקי שמע מקוטעים של כנראה איזה פודקסט מחדר הביטחון, או מחדר השינה. עמדתי בסלון איפה שפעם היה שולחן האוכל ונתתי עיניים סביבי, חושב מה להגיד, או איך. היו יותר תמונות של המשפחה, יותר רהיטים, יותר ספרים ואומנות ותעודות, וכולי - מאשר שציפיתי שיהיו אחרי הפינוי המאני האחרון. על פניו זה כמעט כאילו לדודי כן היה בית לחזור אליו. אבל אני יודע שהבדידות היא אותה אחת, וכנראה אחת חמורה יותר.

אמרתי לו שאני מבין איך הוא מרגיש. שאני כאן אם הוא רוצה לדבר (רק חצי זכרתי שהחליף מספר פלאפון ארבע פעמים). אמרתי; אהבה רבה, התכוונתי, ואז יצאתי. אני חושב שהוא אמר תודה. הייתי אמיץ בדיוק כמו שהייתי צריך להיות אחרי לא מעט כוננות, אבל לא אמיץ מספיק כדי לבקר אותו בכל הפעמים ההם כשביקרתי במושב אחרי שסבתא נפטרה. אני מקווה שהם ימציאו עתיד; גם הוא וגם אימא. מה אבוד יותר מאשר משפחה אבודה?

הגעתי לוילה בה גדלתי. אותן שחיקות לצד כמה חדשות וחדשות על המסך בכל השעות. מעט שיפוצים שראה המקום לאורך עשרים השנים האחרונות, ויודעים הקירות שלא שמרנו עליו בקפדנות. שאלתי את אבא אם הוא נהנה לבקר במטווח, הוא אמר שיש מעט דברים שהוא נהנה מהם בחיים. אני סקרן לשמע כזאת כנות, והאמת היא שלא ציפיתי ממנו - למרות שזה היה שם כל הזמן הזה. היפוטזה שקיבלתי את הדיכאון של אז משני הצדדים. ההורים שלי מקבלים שמחה מהכלבה הצילינדרית של הדודה מארה"ב, ולעת זקנה כמעט והשליחו את החתול בן ה15 שלנו. שכל מה שהוא עושה זה לאכול ולישון עלי - ולהתלונן תמרורים כל עת שאיננו מקבל את זה או את זה.

אני מקבל את הדחפים לברוח רחוק די כדי שאוכל להצדיק העדרות מן המקום הזה. וגם - רצון להישאר שם עוד יום, בכל יום. מעין נחת של התבזבזות. בוז בפני החזון להתגשמות. שפע של מסכים, פרטיות, שקט של מושב. ואני הבן הצעיר שתמיד מוזמן. חום גבוה.

הגעתי לחדר מלון לא מאוחר מדיי בחמישי בערב. הלכנו לשם וגיליתי את השמחה בפתירת טעות שהייתה גזירת גורלי לבדידות בלתי משתכנעת. התחביר לא צריך להיות מושלם - ויתרתי על הניסוחים גם ככה. עד כמה שיהיה תוקף לאמת הזאת; את האחת מתוך אחת. אני מנסה לחשוב על כל הדברים שהם נכונים בקשר הזה ואז נתקע מעודף אינפורמציה. תודה על שזה לא מושלם, אבל מושלם בכל זאת. אני מרגיש יותר טוב בכל תחום בכל יום. נוכח כמו ששעות של תרגול לא נתנו לי להיות.

אני בנקודה בחיים שמצאתי מה מתעלה על מילים ועל משיכה ובטח על חפצים. הרגשות הצעירים מורישים חשיבות אל רעיונות ואז למאזני כוחות. אבל אני מחשיב מעל לכל רק רגעים בהווה, כל עוד זה תלוי בי לבחור. ומצאת דרך אליי ברגע הנכון. אני מקווה שהזמן יהיה אדיב אלינו.

הגעתי לאתר של גול. מצאתי חוברות לימוד לבגרות במתמטיקה 5 יחידות בחינם. משכנע אותי שזה כמו משקולות - כל פעם קצת יותר דקות, קצת יותר תרגילים. לא לשלם על סרטונים ולא להשלות את עצמי עם כיתות. פשוט לשבת לעשות.

הגעת לחודש נקיון מן הסם המובחר - משהו שקרה בדיוק פעם אחת בעשרים שנים האחרונות. מבעד שלב הדיכאון כעת בשלב ההטבות.

הגעתי לעבודה שעזבתי אז ביולי 2023 כשהייתי צריך להיות בטוח שלא אהיה חייב לחזור בכלל לארץ הזאת. כתמי שמן על רצפת הבטון הכתוש, מאות קילוגרמים של צירי פלדה חרוטים וחתוכים מושלכים לברדאק קדוש בחצר. מלגזה אחת בטעינה, השניה בעבודה. אותם חרטים למרות שחשבתי שיפטרו אותם, הרי אין אנשים בתעשיה. ריח של גומי חרוך מהחדר צינורות. והמסגריה האהובה שלי, זאת שיודעת להישאר על הצד הטוב שלי רק כשאני שם - ואז להיטנף עם אחרים כשאני לא. המזוודה עם הקסדה שי' אירגן לקראתי כשהוא חשב שאשאר איתם יותר משנה וחצי. כל זה לטובה, אבל אני לא מתרגש. וזה גם לא קרה עדיין - זה מחר, אבל אני מנחש.

אין לי מושג איך למסגר שום דבר יותר, כל הדברים האלה מהירים לי מדיי. חייתי בקצב איטי אימתני וזה היה קצב שתמיד חיפשתי. בתוך חודש החלפתי עבודות ומסלולי לימוד ואנשים באו מחו"ל שפשוט לא היו פה כל כך. אפילו חטופים התחילו לחזור. התחלתי להרביץ לשק פעמיים בשבוע, אנשים טובים וסגנון לחימה לטעמי. אני חוזר לכוונונים בקטנה אצל רות. המוח שלי לא הפסיק להשתנות מאז שהיא שכנעה אותו שיש מקום להתגמשות. עדיין מדביק מוזיקה של שנה שעברה ואלבומים טובים פשוט - ממשיכים לזרום מכל כיוון. חזרתי לשמוע מטאל יותר מכל השאר.

יש פשוט כזה מגוון במחתרת הזאת