חלמתי שחבורת בריונים פסיכוטיים עושים לינץ' על אימא שלי (היא שורדת), ואני יוצא למסע נקם סטייל ג'ון וויק עקוב דמים. להבין מדוע זה לא כל כך רחוק מהלב, בעבורי: כבר שנים שאני מזהה את אימא שלי כמי שמתקשה לחיות בעולם. שהיא פחות מתאימה, עוף מוזר בלול. מישהי שאולי הבינה כמה היא מודחקת, אבל לא מה עשוי לסייע לה להתמודד עם זה בבריאות. מישהי שירשה אולי הכי פחות צרות נפש מהצד ההוא של המשפחה, וייתכן שזה מספיק טוב בשבילה. אז נכון שאני מרגיש שיש לי את הכוח להוציא אותה מהדאחקה האיטית של נישואים לאבי ועבודה במערכת החינוך הישראלית, לפחות לעזור לה לחשוב מחוץ לקופסה. אבל כשאני מגיע לביקור זה חיוכים ומזון, ולא שומעים בקולי על כל דבר מעבר ההצלחות של החיים. הם יודעים על הקנביס, לא על נוגדי הדיכאון - Enough Said.
***
אז כן, היות ואני שבועיים נקי החלומות שלי חוזרים, כמו כן הזקפות בוקר. יכולות הקריאה והריכוז שלי משתפרות ואני מרגיש פחות רעש קוגניטיבי כשאני מדבר עם נשים. הם אומרים שלוקח למוח בין חודשיים לשלושה להתאפס אז ההמתנה היא ארוכה בזמן שאני מטיל ספק במקורות של כל מחשבה שעוברת לי בראש ומתרחק עד כמה שאפשר מהחדר שלי והמחשב הנייח. אבל חיזוק שלילי נותן לי את המתח במערכה הזאת: בכל פעם שמשהו מזכיר לי איזה בן אדם שבור גדלתי, אני רוצה לחזור לפינה הזאת ולהדחיק בכל הכוח, להתבזבז ולהיכחד- להישכח ולשכוח. סליחה שכחתי שאני במוד של יומן לא בשיר. בכל מקרה זה יכול להיות ממש מגניב להפסיק להימשך לידידות שלי אם אפשר, מר מוח. תודה מראש
***
אני חושב על הפרישה של הבלוגרים השפויים מהזמן האחרון. מקווה שלא להעליב אף אחד שעשוי לקרוא את זה, אבל זה היה נחמד לכתוב בין אנשים עם אווירה קצת יותר שגרתית, בריאה. האינטרנט זז בעשרים שנה האחרונות לקראת יותר ויותר אנונמיות למשתמשים (תחשבו על תקומת רדיט, וסגירת מייספייס) ומקומות כמו כאלה שבהן אפשר לעצב בלוג עד לפרטי האינדיבידואליזם הנחשק למשתמש נותרים כמשהו שונה ומרענן. אירוני אז, שעיצוב הבלוג זה הדבר הכי קשה לעשות פה.
***
צפיתי בPig עם ניקולס קייג' ואלכס וולף. סרט נהדר על בן אדם שהחיים רחצו אותו בגל של זבל ועל הפוטנציאל המזערי שיש לנו בלהמשיך הלאה מטראומה. אני סוג של חי על סרטים כאלה בזמן האחרון. מנצ'טסר ליד הים ממש אושש אותי, גם Moonlight. אם אתם מכירים עוד סרטים טובים על אנשים שקשה להם להמשיך הלאה, דברו איתי
***
אני פגשתי אישה שעשתה אייואסקה בדרום אמריקה. עד אז אני לא חשבתי שזה אפשרי, פשוט ללכת לשם וללכת על זה. זה הצית להבה קטנה מתחת לישבן שלי, מטפורית- אני חושב שאם יהיה לי כסף זאת תהיה אחלה הזדמנות להשתמש בו. אני עדיין מרגיש כמו רכיכה שמנונית וארטילאית, כבן אנוש, אבל אני לאט לאט יוצא מהמבחנה שלי. אומנם זה סמים בג'ונגל אבל זה משהו שמרגיש בעיניי אמיתי לשאוף אליו. מחשבות איטיות על שינוי מהיר, זה יתכן שהמעגל הזה עשוי להישבר בסופו של דבר. יכול להיות שאני לא יודע איך לרצות את זה באמת
הייתה שנה נהדרת במוזיקה. קצת נפלתי מהראפ, מעניין למה
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
