אז מצאו את הדוד שלי.

בהתחלה הוא הפסיק לקחת את הליתיום כי ליתיום מזיק לריאות, והוא התחיל לראות את זה בבדיקות השגרתיות. אבל זה לא שהוא ביקש תוכנית טיפול חלופית מפסיכיאטר.

מפה לשם הוא התפטר מהעבודה והתחיל להזות. בהתחלה קצת. אחר כך הוא הנפיק איזשהו זעם מן התת מודע, או מן הריק, מכוון לאימא שלי. תקף אותה פיזית, אמר לי שהוא היה חונק אותה אם זה לא היה נגמר בכלא. הוא רוקן את כל הוילה שגר בה עם סבתי זכרונה לברכה מכל פריט. כתב דברי נאצה על תמונות של המשפחה. כל ציור, ספל, ספות, צנצנות שימורים בהם עוד שוחים זיתים תוצרת בית. וכשההורים שלי פנו לפסיכיאטר המחוז כדי לצוות את אשפוז דודי, הוא ברח.

הוא ריסק את המכונית שלו. החליף בגדים ומספרי טלפון, לטענתו ארבע פעמים. יתכן שקנה גם ארבעה רכבים, הרי הבנק סגר את הגישה שלו בהבנה שמשהו חריג קורה. שלח לי ולאחי הודעות שהוא מארגן לנו רכב כזה או אחר, שינה דגמים תוך כדיי. הוא מצא את דרכו לעירי ובה נתקע עם מעט כסף מזומן, להודעות שלי כמובן לא ענה. אומנם מזל היה זה שדודי התרוקן מאמצעי המנוסה. כי מנוחתו המופרעת ברחובות באר שבע עוררה דאגה מצד עוברי אורח, שהזמינו לו אמבולנס,

שפינה אותו לסורוקה, שם שיתף את תוכניתו למלכד כלי רכב ולפוצץ אותו ביפו (מדובר באחד האנשים הכי נבונים, אדיבים, מלומדי ארץ, וכנראה גם אחד המודחקים, שאני מכיר). הם הבינו שהוא בפסיכוזה. עכשיו הוא שוכן במחלקת פסיכיאטריה לקשישים ומסרב לטיפול. אומנם אני מבין אותו. לכל הפחות אני מפחד כבר שנים מנקודות הדמיון ביננו.

ואני מנסה לקרוא שירה בתוך ההגירה של שנינו לכאן מתוך העידוד של הפרעות הנפש. במצבו המאוזן, העצוב מדיי, האמין באלוהים? או שמא לימודי היהדות הייתה פשוט משהו מעניין לעסוק בו. כשם שאני לומד על המוח, דבר אחד שמתעלה על התגמול האיום של הסחות הדעת הבלתי פוסקות. בארץ הזאת ששוכחת אלוהים ששוכח אותה בחזרה, אנשים חכמים מחכמים משתמשים באטאיזם כמדד מתמטי נוסף. ביכולתם לחזות התמוטטות חברתית כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה בקטע, ביננו - די מגעיל. *המשתנים הם: פורקן הדת, אי שוויון במעמדות וגובה (נמיכות) המשכורות. בישורת האחרונה של חייו של דודי מעט שליטה אולי מתבקשת אחרי המלחמות מול מצרים ומול סבתא פורטונה. ומול השתיקה הרועמת של אחיו ואחיותיו.

ביום הולדתי השלושים בחרתי להקשיב למחדל החשק שלי לראות חברים. הכנתי עוגת גלידה טובה++ וחילקתי אותה לזרים בבר שאני אוהב. אני מוקיר את הכדור שלי. הייתי צריך את הפסיכדלים, את הנוירופידבק, ואפילו. את השיברון לב. ובעקבותיו ההבנה שכן, זה באמת היה באשמתי. הוכחתי לעצמי את היעילות של הכימיה מספיק פעמים בשלב הזה כדי לאבד אמונה גם במרבית הפסיכולוגיה. חיי כפירות יבשים; לא נשארתי עם קשת רגשות רחבה מדיי אחרי כל העניינים, אבל יש קומץ של סיכוי שאוכל להסתדר גם ככה. מספיק כדיי לעמוד מול הלהבות אם כן נתגלגל אל המדורה, או שנאומץ אל הידיים בעתיד רע פחות מכל מה שנודע. כל פעם כשאני יוצא מהבית אני נפלא מהניגודיות הזאת; כל הסטודנטים הזקופים בביגוד הנקי שלהם לעומת בני האדם ההרוסים כמעט בשלמותם. אם הדוד שלי הגיע לפה אולי זהו שיר הסירנה של ד', קורא לעלובים שלנו להחשף לשמש ולשרש פליטי הברות לעבר אנשים שמנסים לאכול כנאפה בצ'יל. 

יש כאן יותר חומוסיות שהם של ישראלים יהודיים מאשר של ערבים.

נראה לי שזה מקום טוב לסיים