אמרתי אז שזה נלקח,
ושזה לא "נועד" להיות
מה זה עושה, לראות אדם נוסג מהשמחה שלו?
באפיסת תקוות?
על אחת, הייתי שם דמי
ונותן אמת לשקר
חוזר, ומשתכר בשלגים.
הלכתי בסתר סיפורים
מתשובות לאין-עונים
מלון כתוש בצ'יינטאון
ואנשים פרודים מאוד
וגם אם זה היה-
לא היה זה אז, שלי.
על אחת שם את מבטחי
שלא יהיה כזה אחרת.
הספינה עוגנת תכף
במעגן הנצח והשקט
ואין האושר בטלאים, בתהפוכות
בקלפים. גדלתי
ואין סיכון שמשתלם
או הקרבה של מנצחים
ואנשים פרודים בנחישות
והיה יפהיפה שם, מכל ראי.
הנאון כורז במקום צבע טבעי
סבוכה השדרה בנפשות אבודות
אנשים כחיות, חלומות- עלובים.
והייתי מתבוסס שם, גואה
ושואג.
הייתי אוהב שם, מזייף, ועוזב.
דלפק מתרפק על אדם במכאוב
שפכתי ספר רחמים,
עזבתי בסתר סיפורים
מלון כתוש, כבר אז ידעתי
יש אוהבים. ויש העוזבים
כשחזרתי, החלפתי
את כל יונות הדואר
אני מארח את השקט בנותר.
מעל נשמות נקיות הנה ערב שוקע
ואלים המרבד של שחור על שקמה
אם אורו של אדם בעינו לא גווע,
עם בשורות על הסוף ליומו...
אני הוא עמו.
ביננו מלל אין-ספור מחשבות,
הוא מגולל לי חלל לשהות ומנוח,
שתיקה צמחה מעל כתפי,
וכעת היא אלוהיי.
כן ישנו קול בלחישה
וברגע,
חן לנושא תודעה בכתפיה
הולך שם בטוהר,
אל הרמז דממה
כביר, הוא חושב בה. מוארך ונצחי
העיט נושם השמיים
שתי ידיים עונדות אדמה
פרקים של התיל, מוכתמים קפה ויין
דם באוזניים-
מאזינים לך, שלווה.
שא אמת, מאובנת בזוהר
בערסל מעוגן בתוך ארץ שטופה.
התייצב, אליה פנה
עם עין לחה, והחמה לעורפך
שא אמת, אבן יוקר ושפע
שים לה לובן כרקע,
ותרקוד בשעתה.
שאי גאווה, בממלכת אל הלאה
באלומה של היסטוריה
כי עלית מאיבה.
התנשאי, לפניה נשקי
עם רטט ביד ויציבה הנשמה
שאי גאווה, הילה פורסת קרניה
תני מפתח בשערה,
ורקדי בשעתה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
