(אזהרת תוכן; עצמות שבורות וגופים זרים)

צילום מיום התאונה, טרום יישור הרגל

https://i.postimg.cc/zB2qYHQh/P-20220530-105034.jpg

שלושה חודשים מאוחר יותר

https://i.postimg.cc/FFnsS01J/screenshot-38.png

כמעט שנה

https://i.postimg.cc/B69WGcSR/Screenshot-2023-03-21-08-18-57-65-40deb401b9ffe8e1df2f1cc5ba480b12.jpg

עברה שנה מאז. לא מזמן מישהי אמרה לי שכל דבר שקורה בחיי הוא לטובתי. ספקן ככל שאני, נעתרתי לבחינת הרעיון כנגד מאורעות התקופה האחרונה. ובמקרה של הרגל? מסתבר שזה היה מאוד קל.

קודם כל, קיבלתי חופש באורך שלושה חודשים. בתור בן אדם שלא יודע איך לקחת חופש.

שנית, מעולם לא הייתי במינוס אבל כן חששתי לאיכות החיים במדינה שיודעת רק איך להתייקר. ביטוח לאומי דאג שזאת תהיה דאגה אחת פחות.

זאת הייתה קריאת השקמה. חייתי בטראנס, שוב- חרף שינוי הנסיבויות. ומאז ועד היום אני מנסה להישאר ער.

כמו כן נשאתי עדות לכמות לא מבוטלת של אדיבות. החל מהפרמדיק שאירח לי חברה בפינוי, הבוס שלי שליווה את כל ההליכים בסורוקה (והביא לנו סושי לפני שהלך)  החברים שביקרו אותי בבית החולים, או בבית. המזכירה שלנו בעבודה, שעזרה לי לתבוע את הביטוח הנזכר לעיל. הצוותים הרפואיים, הרופאים שהייתי צריך מהם את מה שזה לא היה מקצה לקצה של ישראל.

לא שהיתי עם חברי לשעבר, בדירה הקודמת, עת שבחרתי להמשיך ממנו הלאה ולגור עם ידידתי מן השמש. הרי הוא לא הכיל את הבחירה. גם זה, מאתגר ככל שזה היה תחילת דבר- הסתבר לטובה.

קיבלתי את הרעיון של... לנטוש ארצי, כששכבתי על הכורסא וראיתי נטפליקס עם אבא.

ועכשיו... עכשיו יש לי כרטיס טיסה.

וזה מרגיש הזוי לחלוטין להעלות למחשבה. אני זוכר את הימים שהייתי מסתובב בעיר אחרי בית ספר, עם רעב מנקר, כי כל כך פחדתי לדבר עם נותני שירות. פחדתי מלשמוע על מבחנים, ללמוד למבחנים. פחדתי במשך כמות מביכה של חיי, מנשים. נתתי לארועים, מפגשים, הוללויות והתכנסויות, רגעים אינטימיים ומה לא- לחלוף בנתיב שלא לקחתי, איך שאז פחדתי. לצאת מהבית כמעשה שלעצמו, הרגיש כמו יותר מדיי- תהא העילה מה שתהיה. כמובן שמעולם לא הייתי תייר, חרף הזמנות חוזרות ומשאבים למסעות, עם חברים... איך זה בא להיות, אז, שאני בראש להגר, בגוף ונפש? אני אפילו... מתרגש מזה.

וכן, אפילו הפרידה ששמה אותי לחודשיים בחזרה בחושך, איפשרה לי להניב פירות מספר. אז אולי היא צדקה, נשמת הפסגה. אני יודע לכל הפחות שזה בריא להאמין שכן. אני רוצה להיות כאן בשביל לרכוב על גבו של כל רגע. אני רוצה לחסל את הדיסוציאציה, לכבות את הטריגרים. להבריא הלאה, ללמוד ככל האפשר ללמוד. אני רוצה אהבה לשאת אל מה שניתן, ואף לא ציפייה אל מה שטרם נתגלה. השער מזמין להליכה

~~~

כְּשֶׁזֶּה הָיָה נוֹלָד לִהְיוֹת,
טָמוּן. וְנִדְמֶה שֶׁאֲחָרוּנִי
הַדְּגָלִים בַּמְּגֵרוֹת
זֶה רֶגַע הֲלוּם קְרָב,
לְאַחַר דָּבָר, כָּזֶה וְכָזֶה
זֶה מְסֻכָּם
כְּכֹל מָה שֶׁזֶּה נִהְיָה.
הַזֶּרֶם מִטַּלְטֵל, וּמִשְׁתַּנֶּה
וְהַסַּעַר אוֹרֵךְ וּבוֹנֶה
אֶת הַשֶּׁקֶט.
מַסִּיחַ עוֹנוֹת, מְשַׁטֵּחַ הָרִים
מֵאַדִּיר כּוֹכָבִים, אַתָּה
שׁוֹבֵר אֶת הַגַּלִּים וְהָרוּחוֹת
אַלִּימִים הַיּוֹם. בָּרְחוֹבוֹת
שָׁנִים הָיִינוּ, שְׁנַיִם
שָׁנִים נוֹתְרוּ
מַחֲזֵה שְׂחוֹק עַל לֹא-דָּבָר.
שְׁנַיִם מְדַבְּרִים, עַל לֹא לִהְיוֹת- וְדִי
כְּשֶׁזֶּה הָיָה נוֹעַד לִהְיוֹת;
שֶׁכְּלוּלִים וּמַנְגִּינוֹת
אָז לְאַחַר דָּבָר, מֻאֲרָךְ וּמִתְבַּזֶּה
סַךְ כֻּלּוֹ, הוּא כְּכָל מָה שֶׁזֶּה
יָכוֹל לִהְיוֹת,

~~~

https://www.youtube.com/watch?v=2xtKhqbNBoY&pp=ygUIbWFyZ2FyZXQ%3D

הפלא ופלא, הייפר-קישורים והטמעת סרטוני פלאש לא עובדים. ובכן הקישור מוביל לשירה של לנה דל-ריי, אשר ס"ס מכנה "סבטלנה" בשיום מבריק. שמו מרגרט, על שמה של אשתו של ג'ק אנטונוף מלהקת .Bleachers ובזכות עצמו נודע כמפיק ומשת"פ פרוליפי, מגוון ואהוב עקב עבודתו עם מוזיקאים שונים. נתפסתי על האלבום הזה. אומנם, לא לראשונה- אבל אחרי תשעת אלבומי סטודיו, אני לא ציפיתי לפרוייקט כמו Ocean Boulevard.

בשיר הפותח את האלבום סבטלנה מקיימת הצהרה על אוסף זכרונותיה היקרים ביותר מחיק המשפחה- אחיינה הבכור, החיוך האחרון של סבתא, וכך הלאה. אל קולה המשתבח בקצבו של הזמן מצטרפת מקהלה, אשר שבה לקראת קצו של האלבום בשיר המקושר לעיל. השיר A&W הופק בשיתוף ג'ק אנטונוף ומתחלק לשתיים; בחלק הראשון (סבט)לנה מכה על מערכות היחסים אשר אפיינו את מרבית הקריירה שלה. מודה שמדובר באיזושהי נטייה מקופחת אהבה, שואלת- למה אני ככה? רק שלאחר כמה דקות מושלחת הצידה ההשתקפות העצמית, מתחלף הביט, לטובת האדרה נוספת של קשר פגום והדוניסטי מיסודו.

בשיר Kintsugi נושא המשפחה עולה מן זווית ההלוויות, האנשים שהיא יכלה להשתתף בהלווייתם, הגעגועים, שיברון הלב וכיצד הוא עשוי לסייע לאור להיכנס פנימה- כמו חוטי הזהב בשיקום חרסינה יפנית. פריס, טקסס רץ על רקע ריף פסנתר מושאל ומתאר עזיבה ושיבה בבית ובנכר. לא ברור לי אם בעין המשורר, לשוב לבית ריק מהווה הקלה או דרבון לצאת בחזרה. Let The Light In מיישם מוטיב דומה לKintsugi מזווית אחרת, בדואט מקסים עם האב ג'ון מיסטי. הוא על קשר בגוון כזה או אחר של אינטימיות, עם גוון ידידותי מובהק- שבא והולך ומתקיים בשעות הבוקר המוקדמות. אני אוהב במסויים את השורה כשהיא אומרת; "אל תעמיד פנים כאילו אני מסוג הנשים שמסוגלות לישון".

מוזיקלית, לא כל הפרוייקט הזה נוחת בעבורי- Fingertips מעלה שוב את עניין האבל, בקרבה לנושאים של התאבדות, אמהות, טראומה, אבל, מרחק ותהילה. כשאני קורא את המילים, הוא קצת משמיד אותי. אבל ברמת השיר עצמו אני מוצא את עצמי בהמתנה שהוא ימשיך הלאה. השיר האחרון באלבום מוצא את עצמו משנה צורה לגרסת דמו של Venice Bitch, מהאלבום הטוב ביותר הקודם בדיסקוגרפיה של SVETלנה, תו סיום הזוי באלבום שרובו בחינת מציאות. אבל משהו כאן, מקצהו המוביל לזנבו של האלבום הזה; אישי מאי פעם, מודע יותר, אפלולי כבית אירוח לכמה שבבים מושחזים של אופטימיות. אני חי על מנת לראות אנשים משתנים, בין אם חברים או מוזיקאים. משהו אינטואיטיבית לא הסתדר לי כשסבטה עלתה בטבלאות ההשמעה עם שירים כמו משחקי וידאו, הרגשתי שהאלמנט האסתתי לוקה בחסר והאלמנט האנושי מייצג איזשהו סנוור. אבל כיום עם לנה 2023 אנחנו מקבלים זווית הסתכלות אחרת, מפוקחת יותר. על אותם השירים, אנשים, ומעל ומעבר. הוא לא נשמע מאוד אחרת, הייתי אומר- אבל ההפקה יוקרתית ורוב האינסטרומנטציה מרגישה אורגנית ובבית. הוא מזכיר את Chemtrails, מהבחינה הזאת, רק שהשירים כאן הרבה יותר מרשימים באוזניי. צמיחה שהיא מורגשת ומרגשת כאחד, ככה שהרגשתי צורך לדבר על זה.