פצעתי פרח לצד שביל

שלוקח אל מותי.

והפסיקות בשוליי גורל,

הן תפארת ממלכתו של האדם

כי עמק אש, פוקדת ערך

חרבי ברק מבריקים בחשכה

אני הולך לעבר סוף

ואין כמותו, התמידי ומתמתח

המרווח, התהומי

הסופני המשתבח

ראיתי הלך בעיניים

של חיים אז, בנתיבי

כך סעדנו מבטים.

ונפלו שמיים כידידים

כשבאים רז בזמני,

לצערי, אני הוא זה

והוא אני.

חלום אחיה לי

באויבים

אני הולך לעבר סוף

ואין כמותו, התמידי והמתמתח

המרווח, התהומי

הסופני המשתבח

מצאתי שבר בסלעים

שעדים לכל חיי.

תעלומת הנחווה אז נאבדת-

נהרסת מול הבא.

ואם שכחתי מי הייתי

אין מעולה מכן, סדק. נודע-

יש זוחלים, ובית לגשם

בשברים

ואין-סוף גשם ענקים

מתרפק על נתיבי

עד כי לא שווים עיניי,

כחול עמוק מביא אל שוויון אגדי.

כל אמת ראי הקסם,

בטמיון העולמים

מכל הבא לעבר ערך-

הרוב טובע בשטפים.

אני הולך לעבר סוף

ואין כמותו, התמידי והמתמתח

המרווח, התהומי

הסופני המשתבח.

דודי מצא עבודה. הוא נכנס למשבר נפשי בשנות האלפיים כשהפסיקו ללמד את המקצועות שהוא שלט בהם (אלה רבים) והוא לא הצליח להשתלב בתעשיה מחדש, עקב הגיל. התחלתי לראות את עצמי באיש הזה, בגרסתו המודרנית והנצחית- רווק מסודר כלכלית בלי שום תבחין של זוגיות או משפחה בחיים. אימא שלי ושאר אחיו ואחיותיו שאינם איבדו את השפיות, לא מבקרים אותו. אחרי שסבתא נפתרה בכלל נוצר בו וואקום. זאת למרות שהיא התעללה בו. ההתדרדרות הנפשית שלו היוותה בעבורי הוחכה חד-משמעית שאני לעולם לא בטוח מעצמי. ובכן, עכשיו יש לו משהו לעשות עם הידיים, והוא רואה בני אדם על בסיס יום יומי. זה דור שלא למד איך לבזבז זמן בשלווה. אני חושב על זה לא מעט

***

מסיים את Sekiro בקרוב, ואני מבין למה אנשים פורשים מהמשחק כל כך מוקדם. זה בגלל שהוא מנגיש אל השחקן כמה מהבוסים הכי קשים לתחילת המשחק, ממש על הדקות הראשונות. זאת החלטת עיצוב... הכי שרוטה שלו, בעיניי. צריך לחזור אליהם אחר כך, לאחר מכן הוא לא הרבה יותר קשה מבני הדודים שלו בלאדבורן או דארק סולס. אבל איכות ההרפתקאה נמצאת שם, העלילה באה עם מאות נואנסים של תרבות ומיתולוגיה. מערכת הקרב היא חלום רטוב שהתגשם והרבה מהבוסים הם ממש, ממש טובים. אנחנו אומרים תודה למבצע הקיץ של Steam. אני שמח שסקירו לא יצטרף למשפחת המשחקים שלא סיימתי משום מה

***

כמה פעמים זה עדיין נחשב לגיטימי להזכיר למישהו, או מישהי, שיש משהו בקשר שלכם שעושה רע באופן עקבי? מה שזה לא יהיה- חוש הגייני או התאהבות חד-צדדית. אפשר פעם בחודש, לכל הפחות? זה כל כך מוזר אחרי שדיברתם על משהו שקשה לדבר עליו, ומצדכם נדמה שהצד השני הקשיב, זה עשוי להיות נכון לגמרי. ואז אנחנו פשוט שוכחים, כלומר, עלילות שלמות מסיפור של בני אדם. שוכחים התניות עמוקות לייסורים ברעינו. אני גם אשם בזה, אגב. תנחומים לכולם.

***

קיבלתי הפנייה לאומנית הזאת משכנה כאן בישרא. אחת ההצלחות בהמלצות שחוויתי

מי שלא מכיר, הייתי אומר לכם למה יש לצפות בלחיצת פליי אבל אני לא עד כדיי כך חביב

***

הייתה מישהי איתי בחטיבת ביניים ובתיכון, זה סיפור בפורמט דיי שכיח. לא היינו ממש קרובים או רחוקים, החלק הכי מקורב בקשר שלנו הגיע מהנטייה שלי להגיע לטיולים עם מצלמה. בשנה הראשונה זה לא זרם לה כמו שזה לא זרם לאף אחד, אבל אנשים מתרגלים לכאילו פאפרצי דיי מהר בגילאים האלה כנראה. היא כנראה שמה לב אבל ריחפתי מסביבה עם הקליקים יותר מאשר אנשים אחרים. כעבור לא מעט שנים יש פשוט, קולאג' של תמונות שצילמתי שלה פשוט מתקיימת, שאני מעריץ כאילו הן לא קשורות אליי. לא בוהה בהן לעתים קרובות, לא מדביק אותן ברחבי האינטרנט, לא משהו הזוי שכזה. אני רק נזכר בהן מדיי פעם וחושב איך היא עכשיו. יש לי חבר שמסתובב באזור שלה של הארץ, והוא נמנע מלדבר איתה כשהם חולפים אחת ליד השני. אני מבין אותו כי גם אני עשיתי לה את זה כשהיינו חיילים. אנחנו מתנהגים כמו חבורה של חתולים מפעם לפעם, ואני לא מאמין שזה צירוף מקרים כשאנחנו מחבבים את החיות ההם. בכל מקרה יש ווריד שממסגר את אחת העיניים שלה מלמטה ומהצד, זה ממש מגניב