כך יהיה; העד שלי מטפס במגדלי אבנים

ושיניים מן הארץ בין ידיו

הוא שוחר אחר מילתי, כך מגשש

אחר אמת, ואני ממתין.

העד שלי יישב מנגד לצדי,

ויקשיב

מעגן צווארו על מושב של קוצים

חמלה עזבה בי.

אספר על הפעמון במגדל שנפל

על ערים נטושות ושקיעת הנקמל

מן יסוד של חלום ששבע כדמיון

ומעלינו שמיים קודרים בפזמון

ואין לי צורך ביותר,

או רצון בעד אחר,

את הספר של ימיי אתן

באיש אחד יותר מדיי

והעד שלי מרהיב ביופיו האנושי;

הוא אוהב את כל לבי, וסיוטיי אליו שירים.

הוא בדרכו כאוזן פז

המשתלח בשתיקה לעד

ומה יישאר מזה הלחן,

כשהעד יבוא בגשר?

והמים הם שקטים

כמו סיומת, צל, וסתר.

אהבתי נפשו בשארית מרגשותיי

אף חיבה עזבה בי

אספר שהיה לזמן-מה

שקט עלום ומידה משלווה.

אספר על פריחת מרגמות

על בריחת אוהבים זה מזאת

מעין שבר משתרך

באמיתות הסיפורים

וסביבנו, הגשם. מגדל שארים

ואין לי צורך ביותר,

או רצון בעד אחר,

עוד הנטל של חיי שורד

באיש אחד יותר מדיי

התעוררתי באחת-עשרה, מיובש. תוצאה צפוייה של העצב וחוסר האיזון הנוירולוגי שאני הולך לישון ליידו בלי שעון מעורר. אז פיהקתי ברחבי הבית בעודי משלים מאגרי נוזל , ואימא שלי התקשרה כי משום מה מרפאת השיניים חושבת ליצור איתה קשר כשהם מבטלים את התור שקבעתי בעצמי כמו ילד גדול. אז עשיתי את הדבר ההגיוני בהתחשב בסיטואציה, ובזמן החופשי שלי; התפשטתי לגמרי ושכבתי על הרצפה. תהיתי מה אני עושה בכלל עם עובדת החיים, ולאן השליטה נעלמה. המוח שלי מטוגן ביציאה מספירלות מבחילות לאורכם של חודשים בהשתעשעות איפה שכל הפורנו וכל החינוך מתמשכים כיישות מאוחה- באינטרנט, האבא החורג. הבן של בעלת הדירה הגיע בצהריים, אז לבשתי מכנסיים. דיברנו על ההשפעה של מזג מולד לעומת חינוך וסביבה כמה שעשוי לקבוע אם בן אדם יוצא מופנם, או מוחצן. הוא סיפר לי כמה חוויות מהלימודים שלו, עם כמה טריקים יעילים להצלת שאלות תלויי-חישובים מאובדן נקודות טוטאלי. ואז הוא לקח את הטלויזיה לתיקון. אכלתי חומוס עם סלט פלפלים מבושלים ופיתה קלוייה, זיתים שחורים ופרוסות בצל חי. אכלתי פסטה ריגטוני ברוטב שעשיתי מהבשר והנוזל של נזיד זנב בקר וירקות (7 שעות), עם פרמז'ן וכף שמן זית. אכלתי צ'יריוס עם חלב וסוכר חום כהה. הדם נעלם מתעלות המוח שלי אל הקיבה, וטיפשות מבורכת ממלאת את מקום שארית המחשבה ממש לאחר נקודת הפתיחה שלה. וכך אין תשובות. סך הכל התדמית התקינה למי שנהייתי; היום אני לא מרגיש כמו מתחזה

והיכן שתלכי; שושנים ברגלייך,

כיסופים אל הבית, ואוהבים בדרכך.

ובאלה מי ייתן; ויופייך יתגלה מול עינייך,

את השמש, אבקש

מעל קצות אצבעותיך.

ומן הגורל שקרצת, עוד אדרוש-

את שאריות המכאוב,

כאפר ברוחות

מתוך אש נעורים, גחלים ומינרלים

יצנחו עד השפל

לדשן את הבאות.

ותטיילי אז לאין-קץ, לאין-שיעור,

תחת עין השומר, והכחול, והטוב,

ואהפוך למקדש, כל חיוך מיומך

אבשר בפני, את שיעוריך, כשלי.

ישנה עיר, ונמל, ואסיר וגם סר

וגני ממלכה, ופסגות אלמותיים

ושאר הבריאות: הם ממתינים רק אלייך.

יש מילים לאמור, בלחישת ליל הקיץ

השמורים בעילום, במערב, שתשמעי.

והיכן שתבואי, ברכתי עד אליך

לא תשובי לשבי, לא תשימי בשווא.

תרקדי בשירים שכתבו השמיים,

ברכת גאיה תשירי, אל האופק הנפעם

כל אצבע אוחזת מבין הקוצים,

זהב שחולם במיטת הנהר,

חוב עתיק בדמו- כבר ננקם שבעתיים

ומורתי, אחותי, אלמותית

הנה היא המילה האחרונה,

היא אלייך, ברגע, ולנצח,

אהבה.