אין שומעים בחודש קר

לאנחות של בוקר

וברכות שבדרך מקרה

השבילים למחשבות

הם ניתנים אל הרוחות

עד שלא עקב אחת,

גוררת מה דבר אל בטח.

בחודש זה

לא נשב בדעתינו

או נשוח בתוכינו

אלא, כניצבים מגובשים

ותפוסים בקור צורה

משוכים לעבר עבר

כל אחד, אחד

מפוכחים אל התמונה.

כי אם דמעות קפאו

אז די לרגש הכחול

הלוואי, ואלבין בחיוורון

וכך אחבוק בתוך הכפור,

עולמי יצנח לשפל

בטפטוף איטי ודק

וייעצר שם לעולם.

וכך אדע מה הוא האור,

עולמי יונצח בשקט.

חודש יראה אותי רובץ

צל עיקש, ושמש אין

מכסה נדבות הלב.

ושומר לעוד מועד.

הוא ישקה אותי, הצמח

הוא ענן שמתפרק

לאט אל תוך המחשבות

שנזלו מתוך זה עט

הוא ירווה אותי, הצמח

עולמות עדים לעת

ומתנגשים במלחמות

שידממו מתוך זה עט.

אולי אחבוק בתוך הכפור,

עולמי יצנח לשפל

כטפטוף איטי ודק

וייעצר שם לעולם.

וכך אדע מה הוא האור,

עולמי יונצח בשקט.

נכתב באוקטובר האחרון שראיתי כחייל. החברים שלי השתחררו או עברו מחלקות ויצא לי לראות כמעט את כל מה שחייל בתפקיד שלי היה יכול לראות. בלית ברירה, המשמעות האינטגרלית של השירות שלי היא משהו שהתחיל להתרחק ממני, בטבע הדברים. אז בחוסר משקל הסתובבתי בין אנשים אדישים במקום שבקרוב אצטרך לעזוב אותו לעד, עם הטוב והרע.

למען הרקורד, אני מעדיף את החורף.