תמיד הכרתי אנשים בנסיבויות גרועות יותר, תמיד שמעתי עליהם. הסיפורים שלהם עניינו אותי יותר מכל מדע בדיוני ומכל סיפור הצלחה לא סביר. לא זוכר מתי זה התחיל - אבל הסיפורים שנגמרו לא בטוב נהיו המשקפת לעתידי, ורציתי לפנות ממנה. הסבל עצמו נפתח כשהייתי בן 14, אבל יצא לי לראות תמונות של עצמי מגיל חמש. לבד בכל התמונות שלו, מתאמץ לחייך. כשעברתי מבית ההורים בגיל עשרים וחמש פתחתי בתוכנית חמש שנים, והיא לא הייתה קשורה לאף הישג מוחשי.
רציתי למצוא את הרצון לחיות, או אחרת - להפסיק להשתדל כל כך חזק. מאז שהתחלתי לנסות לקחת את האובדנות בידיים בגיל 17, ראיתי את הדיכאון הולך לעתים, ותמיד כשהוא חזר הוא חזר עם נקמה. והוא תמיד חזר. גם בזמנים היותר צלולים שלי עדיין היו לי טריגרים ופרקים דיסוציאטיבים. ובשלב ההוא בחיי, בקיבוץ, עם כל מלוא השלווה הסביבתית שביקשתי לעצמי - זה בלט הכי חזק. צריך להשתנות או למות. זה לא שווה להתקיים בצורה כזאת: לא לחוש שמחה בלי קוץ בה. כל בוקר להרגיש את המשקל מנסה לרסק את המשטח. ההפך מדחף, ההפך ממוטיבציה. בדידות חותכת בין מאסף האנשים הכי אוהדים. דחיינות, אנהדוניה. רגישות להתנהגויות וחומרים ממכרים, לאפיזודות חדות של חוסר חיים בהישרדותם. כל שנה אכזרית יותר מקודמה. נמנעתי מכל כך הרבה דברים טובים. הרפתקאות. עקב כל המחשבות הכי מקולקלות. עד שהבנתי שאפשר לקרוא לזה מחלת נפש, התכחשתי במשך הרבה זמן שיש לי תירוץ להרגיש כל סוג של סבל.

עד גיל שלושים זה היה נהפך בלתי נסבל. מתקשר למד"א ומבקש לבוא לקצור איברים, בדומה לדמות של וויל סמית' בסרט 7 נשמות. עושה את זה בתלייה כדיי לשמר כמה שיותר את איברי הפנים, ואת המוח. אני מספיק חנון כדיי ללמוד איך לקשור חבל כמו שצריך, והאינטרנט מעולם לא מסרב לאף מבקש של כל סוג של מידע. ריאן הולידיי, פילוסוף בן ימינו, מייעץ שלא לדבר עם אנשים על התוכניות והיעדים שלך. להימנע מלתת לעצמך את הסיפוק השקרי שבהפיכת המציאות המתבקשת לכדי כמה מילים, ופוטנציאל של אישור חיצוני. אז הפסקתי לדבר עם אנשים על המחשבות שהיו לי. אנשים לא מתים על זה כשאתה מתוודה שאתה לא מעוניין לחיות. הזיכה ל'גשם אחרון' בביצועו המקורי. כל מוסיקאי, סופר, שף סלבריטאי שהפסיד להפרעה שלו - קורנל, בורדיין, רובין וויליאמס... נתנו לי לגיטימציה יותר מירא. "זה יכול להיות העתיד שלך", קול אמר. מה זה משנה איך ירגישו המשפחה והחברים שלי והפסיכולוג שלי, אני כבר מת בשלב הזה. גם עכשיו אני לא מסוגל למצוא דופי רציונלי בתוכנית ההיא, נהיליסט או נהיליסט אופטימי. יש לנו הזכות ללכת.

 
יצא לי לראות אנשים שמאשימים את המעוללים בם. לרוב יצא לי לראות אנשים שמאשימים את עצמם. הייתה לי שנאה עצמית שהדחקתי בזמן הצבא ואז גיליתי מחדש דרך הקנביס שעישנתי עם נשמת הפסגה. מינפתי אותה לכדי אידאולוגיה - הנה כל הראיות למה אני לא ראוי. לאהבה.
איך זה תמיד מקצר אהבה.
עשיתי ניסויים במצבי רוח שונים; ישנן שתי קומות מתחת התפיסה ש"מחשבה יוצרת מציאות":
1. רגש יוצר מחשבה.
2. ביולוגיה יוצרת רגש.
אז לאורך ארבע שנים שיניתי את כל סגנון החיים שלי. שיניתי את צורת החשיבה - בניתי קול מקביל לאחד המדכא, כזה שמתעדף את הטוב וקורא תיגר על המוסכמה התבוסתנית. מילאתי יעדים מרשימה. זה דרש עוד יותר משאבים. בימים הכי טובים יכולתי לשאוף לאיזון נטו - 5 הסף העליון ו3 בממוצע. יכולתי להודות שהאימונים היו עדיפים על זמן מסך אבל אף פעם לא הרגשתי מספיק בכושר. מדיטציה נתנה לי רווח גדול אבל מתישהו הראש הריק צריך לחשוב על משהו, וכל מחשבה נוגדת רגש נוגד מחשבה. מילאתי את המעגל שלי באנשים חיוניים, ובסוף תמיד רציתי להישאר לבד. בנסיעות ארוכות ובסופי שבוע תמיד הייתי מאבד את זה. כל הספרים שקראתי וההבנות שלי על המצב שאני נמצא בו נתנו לי למחול לעצמי. טוב יותר לא הרגשתי. התמודדות טובה... היא עדיין לא מספיק טובה. השיר האהוב עליי מהחמש השנים האחרונות מנגיש את זה יופי

אפילו שלושה חודשים לעומק התהליך, עדיין היו לי ספקות. אז מה אם הטכנולוגיה הזאת משקמת פסיכופטים? אני נולדתי עם המחלה הזאת, אני אמות איתה. מה יכול החשמל כנגד העצב הבלתי נדלה שבניתי עליו את כל האישיות שלי? מה אם זה כן אפקטיבי, על הכל, רק לא על הסוג הזה של חולי? מה אם הרגתי את הנוירונים שלי כשהאחות הפילה אותי על הרצפה, שעה אחרי שנולדתי. מה אם הגנים האלו ישכפלו את עצמם גם ככה. מה אם החסך באהבת אבי, ויחסו המקטין - ישאו את היגון מבעד כל מחיצה? אלו מחשבות קטנות, היו השיר והריקוד.

הפכתי טוב מספיק בזיהוי, קטלוג, וניתור המדכאים שלי לאורך השנים כדיי להבחין שהם כולם הפסיקו לעבוד. היו לי שיטות להימנע מחלקם, שאריתם היו בלתי נמנעים. ההכרה שהמחלה עוזבת אותי התחילה כשניסיתי להגיע לאנשהו עם אישה אחת - ידידות, חיזור, שיהיה. היא הייתה מעוניינת בי כפי שפיל מעוניין בזבוב שמתעופף בשטח האווירי של ישבנו. באיזשהו שלב היה מרווח בין התשובות. גררתי עגלת קניות, ניסיתי לחשוב על ארוחות השבוע - ובמקביל המתנתי למפל הבושה וחרטה שייפול על צווארי כמו הגיליוטינה הכהה ביותר.
ואז זה לא קרה. כתבתי על זה שיר ובוקר למחרת, הלאה הומשך. מאז הפעם ההיא מצאתי יותר ויותר דוגמאות לאחר דבר - של כל מה שהיה לוקח ממני ימים שלמים עד שבועות שלמים, מזיז פחות, ואז כבר לא מזיז.
אני מתעורר ומרגיש בסדר.
אני מתעייף ומרגיש בסדר.
כל מה שאני טוב בו, אני גם.... נהנה ממנו.
זמן מת מרגיש לא מאיים, אני לא בורח אימפולסיבית מהתודעה שלי. אני פעיל, אפילו אנרגטי. אימא מתקשרת ואני לא מתכעס. אני מתכעס ואז לא שובר חפצים. בארבעה חודשים ראיתי את מצב הרוח שלי מונף מ4 ביום מתוחזק היטב ל6 או 7 ברגיל. היו לי גם 8. בארבעה חודשים השמיים שלי השתנו, הקוטביות התהפכה. עד למקום שבו במקום להיתלות כמו נברשת גרועה, אני חושב על לצלול עם לוויתנים. ופיתוח קול. וטיולים לחו"ל כדיי לתפוס להקות שלא באות לכאן אף פעם. ארבעה חודשים לעומת... חיים שלמים, או חיים נוספים בחושך. נסיעות שבועיות מקו האש הצפוני לקו האש הדרומי. כשהשינויים מתחילים אתה לא רוצה לעשות את זה אחת לשבוע, אתה רוצה את זה כל יום.

אני כל הזמן חושב על הסבירות שהדבר הזה קיים ואיננו נודע. כל יומני הצללים, פגישות עם פסיכולוגים למשך שנים אין - ספור. ועדות הסברה עצמית מול ביטוח לאומי, משאפי קטמין, גלולות פסיכיאטריות בשיטה של רולטה. אשפוז ברמות שונות של דה-האנשה. שלל גישות ושיטות טיפול התנהגותיות, דברים שחלקם עובדים וחלקם עובדים חלקית. בהשוואה לכל אלה הנוירופידבק נשמע כמו בדיה. טוב מדיי, בדומה פנטזיה מוחלטת. טיפול לא פולשני, ללא התעמתות עצמית. סשנים קצרים. משך טיפול שנע בין חודשיים לחצי שנה. שינויים ארוכי טווח. טיפול ברזולוציות מדוייקות, טיפול בריכוז, טיפול בעקה, בחרדה, בשינה, מניעת דמנציה, ריפוי טינטון, מסתבר שגם רוב סוגי הסכיזופרניה. אפילו. אני יושב על כורסא ועוצם עיניים, ומאזין לפסקול של צלילים מז'וריים ומינוריים שמורים את הסינפסות שלי להירגע או להתמיר.
בסוף זאת שאלה של פוליטיקה וכסף, כמו הפתרונות להתחממות הגלובלית. אותן סיבות שאנחנו לא שומעים על אנרגיה גרעינית; הנקייה יותר מכולם חוץ מאנרגיה טבעית. בטיחותית. עם שבריר חלקיקי מהפסולת... עת שכל מעצמות העולם ממשיכות לשרוף מאובנים, לרעת השמיים. אנשים מפחדים בגלל צ'רנוביל, אנשים אחרים מרוויחים ממשחק הנפט.

אישית אני בסדר עם זה שהפרעות הנפש השכיחות של ימינו ילכו בדרך הפוליו, בדרך האיידס. אבל רות היא היחידה בארץ שמייבאת את המכונות האלה ועושה בהם שימוש. מכוני הנוירופידבק האחרים בארץ נוקטים בגישה "נורמלית": קח סריה מוגדרת מראש של תדרים. אולי תקבל מזה התקפי זעם. אולי זה יעזור. אולי לא תקבל כלום. אבל בשיטה הזאת אפשר לקבל ויסות התנהגותי, והערכה עצמית, אפילו נירמול לרגישות יתר - ישירות לתוך השכל.

תואר שניים במדעי המוח ואז אוכל לעשות את מה שהיא עושה, בעיקרון. כאן, בין מדפים ענקיים של פלטות פלדה, עם חבריי הדרוזים ויוצאי ברית המועצות, רעשי ההשחזה והעבודות הסדרתיות: הרגשתי מתחזה. עכשיו שאין בי את זה להסב את עצמי לגירעון, אני מרגיש מעל המקום הזה. לא מעל האנשים, אלא הנסיבויות. כמות אדירה של משאבים מתפנה לשימוש כאשר אינה מופנית למיתון של עצב מנמיך. במקום להיכנס למשברים קיומיים, אני משתעמם להנאתי. בין כה וכה... לא באמת שייך לכאן.
~~~
עֲשׂוּיִים
שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַסְפִּיק שִׁירִים, דִּי סְפָרִים, וְעֵדוּיוֹת
לִנְזָקִים.
~~~
אני נולד מחדש לתוך נעלי העבודה של מי שנטש את יעדו....
אז אפשיל אותם. מן השאריות הורכב הר חדש לטפסו.