ברוכים הבאים. בית כנסת, ממ"ד. למרות שהגיוני בעיניי לחשוב שזה היה ממ"ד לפני שזה היה בית כנסת. בכל אופן לכאן אני בורח בשביל מדיטציית הבוקר. שעות העבודה שלנו עד הפסקת הצהריים היא משבע עד שתים עשרה וחצי, כלומר חלון של חמש וחצי שעות בהן אם אתה לא ממציא לעצמך הפסקה אז אין לך כזאת. איש התחזוקה התקין בריח על הדלתות של שלושת המקלטים, אני מניח בגלל שבדרום הם זרקו רימונים איפה שהיה אפשר.

עבדתי בכמה מסגריות מאז השחרור מהצבא. זאת האחת שהכי שקוף בה שביכולתם לשלם מעל הממוצע התעשייתי לעובדים שלהם, ובכן - הם משלמים פחות. את מכתב ההתפטרות כבר הגשתי. דירה עדיין אין, ועל הדרך נשלל רשיון הנהיגה שלי עד הנהיגה נכונה. מדיטציה יש גם בערב, עכשיו. בחנתי בחודשיים האחרונים באינטנסיביות את התודעה החדשה שהותיר לי הטיפול של רות, ואני חושב שסיימתי. המיתוס העקבי ביותר בשנות הדיכאון שזעק עלי להיות מישהו ולעשות משהו התחלף במציאות בה הכוח ההוא מותר לי. לעשות. אז אני לומד EEG, מנסה לפענח את סריקות המוח שלי במו עיניי כחימום ללימודי התואר. בעבר אמרתי שאני מקולל, ואני עדיין מכיר בחסך הרגשות שמביאה אהבה רומנטית בריאה (או לא בריאה) אבל ללא ספק יש יתרונות לרווקות. אני מסוגל להגר מקצה לקצה של המדינה ולהתחיל לחרוש באוניברסיטה בגיל שבו לאבא שלי היה ילד בן שנתיים ועוד אחד בדרך. איבדתי עניין בסדרות, סרטונים, הגירויים הישנים. כרגע אני לא רוצה לחזור ללמוד גיטרה כי יש עוד אנשים בבית, ואני ממש לא רוצה שישמעו אותי בתחילת הדרך של זה. אבל גם זה יתחיל מחדש בקרוב. יהיה עוד יותר כושר. עוד יותר רוגע. יהיו לי צמחים בבית, ראבאק.

עדיין מתסבך לדבר לאנשים, וזה הדבר האחד שהטיפול לא שינה. כל יציאה שמוגדרת לשם מפגש חברתי מרגישה כמו הימור כלשהו. לדבר עם הנוירופיזיולוגית שלי מביא לקדמה מורכבויות כאלה שעל חלקן אפילו לא ידעתי לפני כן. אני מוצא נקודות דמיון להורים שלי שמצמררים. יש אנשים שזכיתי באמון ובקרבה שלהם ששואלים אותי למה אני לא בא לבקר... ותוך כדיי אני מרגיש בחסרונם של קשרים שהסתיימו. הייתי משקר שאני עובד על זה, האמת שאני נמנע מזה. במיוחד עכשיו שהאנשים שאני הכי אוהב בזוגיות או בחוץ לארץ.

הדבר הכי גרוע שאני יכול לומר על התקופה הזאת חוץ מהעושק הפיננסי האינרטי התהומי הוא ש: משעמם. חסר משמעות, שומם, לא מעניין. לגבי יש כמעט שלושה עשורים של "זמן מבוזבז", ובגלל זה אני כבר לא מקנא באנשים עם כסף אלא באנשים עם סיפורים. אני מרגיש לחץ פנימי לחיות את כל החיים שבקנה, מה שזה לא אומר בגיל הזה, ומה שזה לא אומר להיות בגיל הזה בזמן הזה. אומנות, מסע, תודעה נאורה יותר. את הסמים כבר עשיתי, ואוכל טוב יש כברירת מחדל. הלכתי למועדון קשתות פעמיים, בהרי הגליל - זה נגיד היה ממש נחמד. בגילי רות כבר הייתה כמעט דוקטור וזאת עובדה שאני מנסה להגשים איתה עסקת חטופים. מופרך אבל אני מנסה להתעסק פחות בעצמי. ישרא, תודה שייבשת אותי מלהתחבר. באמת נתן לי זמן לאסוף את המחשבות כמו'שצריך.

Wolfe stated that the album was about “the past self reaching out to the present self reaching out to the future self to summon change, growth, and guidance”.