אנחנו לא מדברות על כלום, מעולם לא דיברנו על כלום.

אני מכירה את הגרסה שלך שמתסכלת אותי: שמכניסה לי מילים לפה, שלא רואה את המצוקה שלי, שמחכה שתיגמר לנו השעה ואני אסתלק.

את מכירה את הגרסה שלי שמתסכלת אותך: מסרבת לדבר מפורשות, אקטינג אאוט מול כל נטישה מדומה, נעלמת לתוך הדיסוציאציה.

אולי את כלי קיבול מושלם מדי לחוסר היכולת שלי לשהות עם עצמי מנטלית. שום דפוס לא נשבר כאן; אני בורחת ואת מאפשרת לי לברוח, וכשאני מנסה לקחת אחריות על עצמי ולהישאר נוכחת אני לא מצליחה לשאת את זה כי לא רכשתי אף כלי להתמודדות עם עצמי.

בתוך הניסיון האינטנסיבי והלא מודע/חצי מודע/כבר כמעט מודע שלי להיות הכי פאסיבית שאני רק יכולה, את נדבקת.

אנחנו במבוי סתום. ברמה הנוכחית של הדיכאון שלי לא אהיה מסוגלת ליצור קשר עם מישהי חדשה, אבל לאחרונה אני חושבת יותר ויותר שאין מנוס מלהפסיק את הטיפול. אנחנו לא מתאימות.

קולות נוספים שעולים:

אני מקולקלת ולא מתאימה לאף אחד.

לא מגיע לי לקבל עזרה.

לא מגיע לי להרגיש יותר טוב.

אני מעייפת.

אין טעם בטיפול.

חבל שאני לא מתה.

אני חייבת להילחם.

אני נואשת למצוא סיבה להמשיך לחיות.

מגיע לי שיקרה משהו טוב.

אני מתה מפחד להישאר לבד.

אני לא זקוקה לטיפול.

אני חייבת עזרה עכשיו.

אני שקופה.