כל הקיום שלי הוא חזרה נצחית על אקט של פרידה.

הניתוקים מזמינים עשרות פרידות ביום, והם מלמדים אותי לא להתאבל, לא להתמסר לתחושת האובדן.

למדתי נטישה. למדתי שמי שחזק עוזב את מי שזקוק לו, ואני מקפידה לעזוב כל יום ולא לשים את עצמי בנעלי הנעזבת.

החלקים שאני משאירה מאחור למדו דברים אחרים. כל אחת טובעת בחזרה נצחית משל עצמה, והקיום כולו הוא ריטואל מתמשך של לחיות את הזכרונות הגרעיניים שלנו הרחק מההווה.

אני מזניחה אותן, זה מה שאני יודעת לעשות.

מזניחה את החלקים הילדיים שכמהים לאהבה, את המתבגרות הכועסות שמחפשות ריגושים ונפגעות, את הדיכאונית שלא יכולה לקום מהמיטה. הן אוהבות אותי ללא תנאי ואין לי אהבה להחזיר להן.

מאוד מפתה להרגיש שכל המערכת בנויה סביבי ושהזהויות הן קביים או צנצנות ריקות. אבל זה לא נכון. גם אני ארכטיפ של פצל דיסוציאטיבי. אני דחליל, פסל מקרטון בדמות אמא.