בחיי, למה אני מחייך לאנשים שאעדיף לבעוט להם בעין?

ברוח יום הולדתי הקרב ובא, אני ממשיך לחטט בפצעי הבגרות שעדיין שולטים ביד רמה בפרצוף שלי. הכניסה הדרמטית לעשור השלישי לחיי הייתה אמורה להיות איזשהו ציון דרך משמעותי וחשוב, אבל כמו שאני אומר, (אם הייתי עונה מה שאני עונה במצב כזה בדרך כלל היו עולים עליי תוך שנייה אז לא). אז מגיפה כלל עולמית, אז קרו דברים כאלה ואחרים ואני במקום שלא היה לי מושג שאהיה בו כרגע, אבל מה זה משנה בעצם? אני עדיין נער שלא סיים את גיל ההתבגרות שלו, עם מניירות של נער בגיל ההתבגרות, עם פצעי בגרות כמו של נער בגיל ההתבגרות ועם הלך רוח של מטומטם שלא הבין מה הוא רוצה מהחיים. כי מה אני אם לא זה?

אני רוצה להתחיל ללמוד בשנה הבאה, אני רוצה לטוס, אני רוצה לגור במקום משל עצמי, אבל קודם כל אני רוצה להבין איך אגרום לעצמי לעשות משהו חוץ מזה. אז אני עובד במקומות חדשים עכשיו, מקבל שכר מינימום בלחץ וקורע את עצמי בחיים, ובשביל מה? אז סבבה, בזמני הפנוי אני "עושה דברים שטובים לנשמה". אבל מה שהנשמה גם צריכה זה ללמוד דברים חדשים. אני לא חושב שלמדתי משהו משמעותי וחדש בתור משהו שלמדתי אותו כבר כמה שנים טובות, וזה מרגיש כל כך זר. אני יודע שיש את האפשרות, או לפחות הייתה, ואני יודע שיש כוח, אבל מה זה? מה ידליק את זה שוב?

אני רואה איך אחרים כותבים פה ואוכל את עצמי מבפנים. מתי הפסקתי להיות כזה רהוט? ממתי רמת השיח שלי נהייתה כזו רדודה וחסרת תכלית, וממתי אוצר המילים שלי הצטמצם בחצי? מצד אחד - אם היה לי מה לומר הייתי אומר אותו, כי מי אני עם הפה הגדול שלי שלא אגיד. מצד שני, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר ואני לא יכול להוציא אותם מהראש שלי, אז הדיבור שלי מתמלא במילויים סתמיים כאלה ואחרים (פשוט, אז, בקיצור, הקיצר) כדי לנסות לגרור את המטרה לסוף המשפט. אבל אין מטרה, אני מדרדר, אני מטומטם. האייקיו הגבוה שכביכול קבע לי את העתיד הצטמק אל מול השלכות המציאות, והנה אני פה, שמח בשמחת מטומטמים. כל חיוך שיוצא ממני וכל שמחה גורמים לי להרגיש כל כך רע עם עצמי, כי אני יודע שלרוב המקור שלהם לא טהור. או שסתם אני חושב יותר מדי, כנגזרת של השעה הזו ביום. אני חייב לעזוב את המחשב, אבל אין לי חיים אחרים. ואני אוהב להתחבא מאחורי הכינוי הזה והמילים האלה והאתר הזה שתקוע בעבר וכזה גם אני. 

אני כבר שנה וחצי כותב לעצמי קטעים כאלה, שבסוף תמיד אבל תמיד יש ניצוץ של תקווה חסרת תכלית כמו בסרט דיסני. אבל אם שום דבר לא יקרה שום דבר לא יקרה, ואמשיך לדדות בתהום האינסופית של הבינוניות. אז מה אם "אני מקווה" ו"אני מאוד רוצה שמשהו יקרה"? מה יבעט לי בתחת ויעיר אותי מהתרדמת הזו? אני שונא את עצמי על כל שנייה שאני תקוע בה. ז"א שאני שונא את עצמי בכל השנים האחרונות. אין תחושה יותר טהורה ממנה, אבל אין תחושה הרבה יותר מכבידה ממנה. ואין תחושה שאני מכיר יותר טוב.