אני רוצה לברוח.

לא.

אני חייב לברוח.

בין המשמרות המצטמצמות למזג האוויר המתקדר, הגעתי למסקנה שזה אמור לקרות בחודשים הקרובים. אני מתכנן את הבריחות שלי כבר תקופה - בין אם היציאה מהבית או היציאה לטיול או כל מיני דברים כאלה ואחרים, הכל נכלל תחת אותה המטרייה של בריחה ממשהו. בין אם לברוח מהבית של ההורים שלי שעם השנים מדרדרים יותר ויותר למצב של זקנים נרגנים, ממוסכמות חסרות היגיון, מהבור של הבורות שנכנסתי אליו, מהשגרה הכל כך מעיקה והחזרתית ובעיקר מעצמי.

הבעיה היא שאין איך לברוח מזה יותר מדי כי זה מה שיש. באסה. אז למה לא לנצל את זה הכי טוב שאוכל?

את הבריחה מהבית אתכנן בשלב מאוחר יותר, ומבור הבורות גם, אבל עכשיו זו בריחה זמנית. לתקופה של לא יותר מחודשיים, לא באזור הקרוב, אבל בריחה. מלא בטיולים, במוזיאונים, בתרבות, בארכיאולוגיה, בעתיקות, בטבע - כל הדברים המגניבים. אתכנן לי את הגראן טור. את מסע הצלב האישי שלי, לכיבוש השפיות שלי מחדש. דברים ישתבשו, דברים לא ילכו כמו שאצטרך, אבל בסדר כי כל דבר הוא חוויה כל עוד אתה משלם עליו. 

קל לכתוב מניפסטים. קשה לבצע אותם. אני צריך, סליחה, חייב, שהמצב עם הזן החדש הזה יירגע כדי שאוכל לטוס. אם לא לשם אז למקום אחר, לא אכפת לי, אבל אצא לאנשהו. קשה להשאיר דברים חשובים מאחור אבל אני חייב להשאיר את הגרסה המזיקה והלא-אני שלי שנוצרה בזמן האחרון ולהתחיל לזרוח ולעשות עם עצמי משהו. אולי אחזור מזה אותו הדבר, אבל אחזור אותו הדבר עם חוויה מגניבה לספר עליה בעתיד. בכל מקרה קצת עצמאות לא תזיק לי. אני חייב לצאת מאזור הנוחות שלי ומגדרי כדי להתקדם ולהמשיך.

אני חייב גם להעיף את עצמי ממקומות העבודה הנוכחיים שלי. אני צריך עוד כסף והעו"ש שלי לא תופח בקצב שאני מרוצה בו. מצד שני, אין לי מה פאקינג לעשות, אז זה או זה או מלצרות, ומה לי ולזה. אלא אם אמצא משהו שזה בספק. אבל אחפש בכל זאת, אין לי כוח. נוח לי מדי, אבל לא נוח. אבל חייב לעשות מה שצריך לעשות. אלא אם אקבל איזו בעיטה ענקית לראש שתעיר אותי, וזה גם סבבה - אבל זה לא יקרה. אז אעשה זאת לבד.

יש שלושה דברים שכן יהיה לי קשה עד בלתי אפשרי לברוח מהם. החברים שלי, בת הזוג שלי ומוזיקה.

(היי למי שמזהה אותי, לכו תזדיינו. אני יודע שאני עקבי מדי בסגנון הכתיבה שלי. זה אני, זה טבוע בי ואין מה לעשות. רק אתם יכולים לעשות משהו, וזה לעוף מפה.)

-

התחלתי לקרוא ספר חדש. אני בהתחלה שלו, ולמשך כמה עשרות עמודים אל תוך הספר יש תיאור מפורט של משחק בייסבול באמריקה של שנות החמישים. הסופר מתאר כל כך הרבה דברים ואנשים ברמה כזו מרתקת, למרות שלא אכפת לי מזה וזה לא אמור לעניין אותי. אם זה היה ספר אחר כנראה הייתי מסיים איתו ועובר לאחר, אבל משהו בזה כל כך שובה אותי. 

כנראה המבט אל תוך יקום שלא היה קיים בי הוא זה שמרתק אותי. זה לא ביטול עצמי כשאני חושב על זה, אלא יותר משהו שדומה לקיום מקביל. זה מה ששובה אותי. אני חולם בהקיץ בכמויות לא בריאות עוד מאז שאני זוכר את עצמי, וחלק משמעותי מהחלומות האלה קרו בעולמות שונים מהעולם הזה. אמנם מציאותיים, אבל שונים. אראה איך זה יתקדם.