יושב עכשיו פה עם כוס קפה אחרונה לפני תרופות הלילה ומרגיש עצבות…
שואל את עצמי איך לעזאזל בזבזתי את החיים שלי את הנעורים שלי את התקופות הטובות ובסוף נישארתי ניפגע נפש מזדקן ובודד… כן אני מרחם על עצמי למרות שאולי יש כאלה שיותר מסכנים אבל עצב הוא יחסי ואישי כנראה…
זיכרונות ילדות מאושרת למחצה ומעוכה מתערבבים ביחד עם זיכרונות נעורים מרדניים ועצובים ונבולים שמעורבבים מזיכרונות מאישפוזים ומהתגלגלות סתמית ומיותרת במוסדות שיקום ומסגרות דיור לניפגעי נפש למיניהם עד שסוף סוף הגעתי לדיור עצמאי ולתמיכה של משפחתי והוריי…
השנים שכתבתי וחלמתי והאמנתי או השלתי את עצמי שהכתיבה והדברים שאני עושה הם בעלי משמעות – התקופה ה"טובה" במסגרת שיקום שבה היו לי קצת חברים וידידים צעירים כמוני ואני בתמימותי חשבתי שהם חברים לחיים ושתמיד נהיה חברים אבל לא הם נעלמו והתמוגגו ונישארתי לבד – תמיד לבד…
השנים האבודות של דיורים מוגנים עם שותפים רעים שלא סבלו אותי ומיררו לי את החיים – האטימות של המערכת השיקומית והרפואית בארץ – ללא האמנתי בעצמי בטיפשות ובתמימות לא היה מי שיאמין בי אולי מלבד הוריי המזדקנים שתמיד היו לצידי – וכשהם לא יהיו מה יהיה איתי???
אני כבר לא מתבגר אלא הולך ומזדקן והעולם שבו נולדתי וגדלתי בו והייתי ילד ונער כבר איננו קיים – אני גדלתי והייתי צעיר בעולם שלא היו בו אינטרנט ולא טלפונים סלולריים ולא פייסבוק ולא רשתות חברתיות ולא גוגל ולא כלום – בעולם שאני גדלתי בו והייתי צעיר בו היו וידאומטים ובתי קולנוע וחנויות דיסקים של מוזיקה (אלבומים) וחנויות וידאו וספרים טובים לא רבי מכר אבל טובים – אני מרגיש לא שייך לתקופה ולעולם הזה שאני נימצא בו כיום למרות שאני עדיין "בעיניינים" קצת מה שניקרא אבל מרגיש כמו זקן בן טיכו חטיאר…
אני מתגעגע לחברים הישנים שלי אני מתגעגע לעשות קצת כיף כמו פעם ביחד עם המשפחה או החברים – (אני יודע שאני מדבר / כותב / נישמע כמו זקן אבל ככה אני מרגיש) בעולם בחדשות והארץ ניראים לי כמו בית משוגעים אחד גדול יותר שפוי בבתי חולים פסיכיאטרים מאשר בחוץ…
אני חי לבד לבדי בדירה קטנה (יש מי שגם זה אין לו!) מצד אחד אין לי שותפים רעים שימררו לי את חיים כמו בדיורים מוגנים מצד שני בדידות אמיתית – היחידים ששומרים ודואגים לשמור על קשר הם ההורים שלי והמשפחה שכול מה שיש לי זה בזכותם…
לא השכלה לא תואר לא קריירה לא נישואים לא ילדים לא אהבה לא חיות מחמד לא מקצוע לא כלום אני ריק מהישגים לגמרי – תמיד הייתי עסוק בלרדוף אחרי אשליות מאשר לבנות משהו מעשי לחיים ולכן ככה ניראים החיים שלי כיום…
מצד אחד שקט מצד שני בדידות נואשת – עו"סית ואם בית שבאות כמה פעמים בשבוע לעשות את העבודה שלהן ולמלות דו"ח וללכת… ביקורות אצל הרופאים וכוליי ורק פעם בשבוע אני רואה את ההורים דרך הוואטסאפ בשיחת וידאו ואם אני לא מסתדר וצריך עזרה במשהו אז אבא (בגילו המבוגר) בא לבקר ועוזר לי…
זה לא עוזר ממש לשפוך את הלב לכן אני מעיז לעשות זאת בצורה אנונימית כדי שלא תחשבו שאני מבקש רחמים – יש הבדל בין רחמים לבית סימפטיה בין רחמים לבין קשר – סוג של קשר גם אם וירטואלי…
אני יכול לחשוב ולהיזכר בעבר שלי ולהתגעגע כמה שאני רוצה זה לא עוזר ולא מוסיף… אבל צריך מקום לשפוך את הלב לפעמים… פעם עוד היה לי ידיד טוב שיכולתי לשבת איתו בדיור המוגן ולדבר בשעות הערב לפני הכדורים לספר לו עליי והוא היה מספר לי על עצמו הוא היה מבוגר ממני בהמון שנים ובכול זאת לקח את הכול יותר בקלות ממני אפילו שחייו היו קשים יותר -
אני לא רוצה להשתפך יותר מדי – צריך לשמור משהו לפעמים אחרות (אם יהיו אם יהיה לבלוג הזה המשך)
אגיד רק כי לפתע אני מסתכל אחורה וקדימה וכול מה שעשיתי בעבר ניראה רחוק וחסר כול ערך או חשיבות ואילו העתיד ניראה ריק ובודד :( מה יהיה עליי?
עדיף לא לשאול אלא לקחת את תרופות הלילה וללכת לישון ולקוות לקום מחר בבוקר ליום חדש ולהרגיש יותר טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
