מדבר אל הקיר

לפני השינה…

סוף היום… סתם יושב מול המחשב לפני השינה וחושב מה לכתוב… זיכרונות מתקופות אחרות רצות בראש לצלילי שיר ישן שמתנגן בלופ… הייתי רוצה לחזור לגיל 23 לירושלים של שנת המילניום או אולי לגיל 25 לפני שנות הדיור המוגן – סתם חושב על אנשים שהכרתי ואיבדתי על חברים שעזבו או נטשו – על לילות ירושלים הקרים – היום כמובן לא הייתי מסוגל לחיות שם אבל פעם שכרתי שם דירה עם שותפה והייתה לנו חתולה אפילו… אני יושב וניזכר בצלילים ובמוזיקה ובסרטים ובספרים של אז… אני הייתי ילד טיפש אז – לא היה לי את השכל שיש לי היום אבל בעצם מה זה משנה? כול מה שרציתי לעשות זה כיף עם החבר'ה שלי – לצאת לקניון מלחה או לקולנוע או לקנות אלבום מוזיקה או ספר או לשכור סרט מהאוזן השלישית ואחרי זה לשבת עם החברים שלי ולאכול ולשתות ולעשן סיגריות ולקשקש ולצחוק – זה כול מה שעיניין אותי אז…

הנעורים מתבזבזים על הצעירים – כנראה זה נכון – עד שאתה יודע איך להשתמש בחיים הם ניגמרים…

החבר'ה שלי - היו שנעלמו בסוף או שירדו מהארץ והיו שהתאבדו :( ויש כמה שאני מוצא בפייסבוק אבל הם לא רוצים שום קשר…

והיו הלילות הלבנים שלי – שהייתי יוצא (איך לא פחדתי???) לקראת תחילת הלילה ומטייל בעיר שלי עם מצלמה (של פילם) הולך לגן העיר ומצלם עם פילם עם אסא גבוה לצילום בלילה הייתי עושה סיבובים הולך יושב איפה שהוא ואוכל משהו וקונה סיגריות (אז עוד לא קניתי פאקטים) ואז יוצא לגן העיר – גן העיר לפני שכיווצו אותו בשביל נדל"ן ופשוט יושב שם על הספסל או על הדשא ורואה את המטיילים הולכים או עוברים או יושבים ומדברים – לפעמים הייתי מביא איזה ספר לקרוא – למשל את "אומנות החלימה" של קרלוס קסטנדה ופשוט יושב כול הלילה לאור הפנסים על הדשא וקורא לצלילי בתי הקפה והמוזיקה שיצאה משם עד שהתחיל לעלות השחר והציפורים התחילו את שירת הבוקר שלהם ואז הייתי קם והולך לכיוון מרכז העיר וקונה בדוכן המיצים שבדיוק ניפתח כוס מיץ תפוזים טריים – וחוזר לגן העיר ופשוט מסתכל איך אנשי הלילה מתחלפים באנשי הבוקר – כול אותם מתאמנים שיוצאים לריצות הבוקר שלהם ואיך כולם קמים ומתחילים לצאת לעבודה ולסידורים והילדים לבתי הספר ואז הייתי חוזר הביתה והולך לישון…

היו פעמים שהייתי נוסע כמו בשיר של משינה "רק אני ואנוכי נורמלי מכולם בתחבורה הציבורית נוסע אל הים…" באוטובוס לחוף הים עם המצלמה ומצלם שם את החוף ואת הים ואת השמש ואת הטיילת… וחוזר …

התגעגעתי לחברים שלי שנעלמו – הייתי שומע שעות את האלבומים הישנים מירושלים וניזכר בהם ובשיחות שניהלנו ובירושלים – הייתי רואה סרטים שראינו ביחד והייתי מתגעגע אבל הם המשיכו הלאה ואני נישארתי תקוע לבד… לא ידעתי מה לעשות עם כול הלבד הזה אז כשהייתי צעיר בתחילת החיים – זו הייתה הסיבה שניכנסתי לדיור מוגן "לשיקום" למרות שכבר הייתי משוקם – פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וחשבתי שככה אהיה פחות לבד…

הם היו כול עולמי החברים שלי החבר'ה שלי – מאז למדתי לשכוח אותם – אחרי הכול חלפו יותר מ 20 שנה – היום אני מבין את מה שהיה אחרת…

זו הייתה תקופה אחרת וארץ אחרת כנראה – כיום כול זה הוא בגדר בלתי אפשרי – בלתי אפשרי שיהיו לי "חבר'ה" מחדש או אפילו חברים או חבר או שניים או מישהו או מישהי – ובלתי אפשרי להיות ער בלילה אני חייב את השינה שלי הכדורים קוראים לי לישון והנחמה היחידה שלי זה לקום בבוקר לבוקר ויום חדשים עם תקווה חדשה...