מדבר אל הקיר

יומן לילה

יום-לילה שלישי שלי פה... ואני מרגיש כמו בשיר של משינה "מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל" כן ככה זה כשאתה עדיין לא קולט עדיין לא תופס שאתה פה ולא שם איפה שהיה הבית שלך ב חמש השנים האחרונות...

עכשיו כשאני כבר לילה שלישי פה ועדיין אין שיגרה וחובות וחוזה דיור מוגן חתום ותוכנית שיקום מסודרת ועדיין הכתובת לא מעודכנת – אתה עדיין לא קולט שאתה הולך להעביר בחדר הקטן הזה ובדירה הזו עם האנשים האלה X זמן ביחד – שנה שנתיים חמש שנים ואולי יותר – אתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך עדיין – לא בטוח שהיינו בכלל רוצים להכיר אחד את השני אילו היינו ניפגשים באיזה מקום ולא גרים ביחד...

אין לי מילה רעה לומר עליהם אבל מרוב התחשבות ולקבל ולכבד אחד את השני כבר יוצא החשק להכיר או לדבר – אני דמיינתי משהו אחר מכפי שזה באמת דמיינתי מקום עם אנשים מגניבים שכיף לדבר איתם והם ידידותיים ונחמדים וחברותיים ויודעים להקשיב - - - לא דמיינתי דיור מוגן עם אנשים מבוגרים וכבויים ועייפים שראו יותר מדי ורק רוצים את השקט שלהם ולהתכרבל במיטה שלהם או בפינה שלהם ושיעזבו אותם בשקט – - -

נכון אני רק ביום השלישי שלי פה אבל כמו שזה מרגיש עכשיו זה מרגיש כמו טעות כמו תאונה כמו ... :( שדפקתי לעצמי את החיים ועכשיו אחיה חיים קשים יותר ונואשים יותר ובודדים יותר כי אגור עם אנשים שישארו זרים כלפיי

ומה יפצה אותי על כול מה שאיבדתי? אה? שירים? תיכנות? צאטים? בלוג? מה השגתי בזה שאני עכשיו פה ולא בדירה הקטנה שלי שם הייתי מלך העולם שלי חופשי ועצמאי ואף אחד לא ישב לי על הראש ויכולתי להחליט מה לעשות ומה לא בא לי לעשות... ואילו פה שבוע הבא או עוד שבועיים מקסימום חודש כבר יעבדו אותי לתוך תוכנית שיקום אישית וחוזה דיור מוגן עם אלף חובות ואיסורים...

מת לעשן מול המחשב בחדר שלי ולא יכול מת לשתות קולה זירו ולאכול אוכל משמין ומתוק שאבא היה מביא לי מהסופר פעם בשבוע אבל זה ניגמר... מעכשיו אם אני אצטרך משהו או ארצה משהו אני אצטרך לצאת החוצה בחום יולי אוגוסט בשמש השורפת ולהתרוצץ ולהזיע ולהסתובב ולהשיג ולקנות אותו וכשאחזור אני אצטרך לתפקד בבית – עכשיו כבר לא יהיו תירוצים – אם לא אדאג לי אף אחד לא יעזור לי ואף אחד לא ירחם עליי...

ברכותינו אדוני – דפקת לעצמך את החיים חייך אכלת אותה – המרת בדידות ועצמאות בתלות וכפייה ולגור עם אנשים זרים שלעולם לא יהיו חברים או ידידים שלך ואחרי שזרקו לך 90 אחוז מכול מה שהיה לך כדי להעביר אותך לחדר הפיצפון הזה אתה עדיין בודד בין אנשים שפשוט לא אכפת להם ממך – להפך אתה צריך לא להפריע להם והם רק רוצים שתניח להם עם השטויות שלך – שירה לא מעניינת אותם גם התוכנות והמשחקים שתיכנתת בבייסיק לא מעניינות אותם וכמובן שזה לא יחשב כתעסוקה ראויה בעיני הצוות של הדירה והם ינסו לדחוף לך "שיקום תעסוקתי" כי לארוז נייר אפייה או סכו"ם חד פעמי ועבודות מונוטוניות שהורגות את הנפש ניראה יותר טוב בדו"חות הפסיכו סוציאליים - - -

עברת כבר קרוב לשלושים שנות שיקום מכול הבחינות כמה עוד שנים תרצה לבזבז על "להשתקם"? זרקת לפח דירה קטנה ונוחה וחיי נוחות יחסית ופינוק של שקט ולעשות מה שאתה רוצה במסגרת קשוחה ומדכאת והימים אפורים והלילות מדכאים...

רצית א' קיבלת ב' ובסוף אתה מתפשר על ג' כי זה מה יש...

אין לי דרך עדינה איך לומר את זה – המקום הזה הוא חור – בור של ייאוש ובדידות קבוצתית – כול אחד זרוק בחדר שלו בפינה שלו אין ביחד ואין ידידות ואין כלום העיקר "אתה לא לבד" עלק

אני מתגעגע למשהו שכבר לא קיים יותר כנראה לא בדיור עצמאי ולא בדיור לוויין ולא בדיור מוגן – אז מה נישאר לי לעשות? להעביר אותה... לקחת תרופות וללכת לישון ולהעביר עוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ועוד שנה בחוסר תיקווה בחוסר אהבה בחוסר כבוד בחוסר זכויות בחוסר – והימים עוברים והשנים רצות – לשומקום – נישאר רק לכתוב שירים לירח עלק

מה שעצוב זה שלפני חמש שנים כשעברתי לדיור לוויין עצמאי לדירה שכורה הייתה לי אשלייה שאני מתקדם לאנשהו שאני סוף סוף "חופשי ומאושר" שהשמיים הם הגבול ושאוטוטו אני מתחיל לחיות את החיים האמיתיים שלי – בחצי שנה הראשונה שלי שם הייתי כול כך מאושר – ואילו עכשיו כשזה בסוף התפוצץ לי בפרצוף? וחזרתי לדיור מוגן... אין שום תחושה של אושר או של הישג – יש תחושה כאילו הכול נידפק ואני דפוק ושהרסתי לעצמי ודפקתי את עצמי ושאין לאן "להתקדם" בכלל... כי זה לא משנה הכול חרא הכול זה בדידות הכול זה סתם אחד גדול – לך חפש מישהו כמו דנ' שהיה ידיד שלך והייתם מדברים עד עלות השחר על החיים על קפה ותה מקשיבים ל88 אף אם ברדיו לך חפש מישהו כמו א' שהיה החבר הכי טוב שהיה לי בעולם ולא ידעתי ש25 שנה אחרי הוא כבר מחק אותי כליל – כול החברים שהיו ואינם כמו הנעורים שהתבזבזו על כלום וזמן שלא יחזור ולב שבור לחתיכות – החיים האלה לא בונים או מרפאים אותך החיים האלה רק מפרקים ושוברים אותך לחתיכות עד שלא נישאר לך כלום... אני מתגעגע לעבר כי שום דבר טוב לא מצפה לי בעתיד ובהווה אין לי כלום...

סעמק... עכשיו נותר לי רק לחיות את הטעויות שעשיתי... חמש שנים של לגור לבד ולהיות לבד הסתיימו אבל שום דבר טוב לא החליף אותם ובכול מקרה אני נישארתי קירח מכאן ומכאן פעמיים בלי שום דבר ביד...

אילו רק הייתי סותם את הפה יכול להיות שעדיין הייתה לי מקום משלי לגור בו – עכשיו גם זה נגוז... ועכשיו אני צריך לחלוק את הייאוש והאומללות שלי עם עוד שלושה אנשים זרים – אפילו את העובדת סוציאלית שלי שליוותה אותי כול השנים האלה איבדתי – אין לי אף אחד כבר – אני מוקף אנשים אבל אין עם מי לדבר... אף אחד לא שומע ולאף אחד לא אכפת...