יושב
פה בצהריים בחדר קמתי מאוחר ב 11
וחצי בגלל שעות קיץ ובגלל
שינה כבדה ועייפות אתמול ויש לי מלא
סידורים לעשות ואין לי כוח לתפקד לא היום
לפחות בקיצור דוחה את הכול לשבוע הבא
ומקווה לטוב…
פנימה
אני מרגיש עצוב ומפוחד וקטן ועלוב – מרגיש
שאין לי אף אחד – פה אני אצטרך "לתפקד"
כי יעשו לי זובור אם אני
לא אזיז את התחת שלי ופה אין לי כלום בעצם
ואף אחד מה יש לי פה בעצם בשביל מה באתי
לחור הזה? מה
אני כעצם מצפה או מחכה לו פה?
מה יש פה שלא היה לי יותר
טוב פי אלף שם?…
היום
אמורים לחבר אותי לאינטרנט אבל כמו שאני
יודע הגורל המזל החיים והעולם ידפקו אותי
גם בזה – הטכנאי יגיע ויעשה עבודה בעיניים
ויחפף ולי יהיה אינטרנט בקושי – האמת אין
לי מושג מה לומר לו או איך הוא מתכוון לחבר
אותי בכלל הדירה הזו לא שלי לא מכיר פה
איפה יש מקום לראוטר לחבר – בחדר?
בסלון? עלק
שירות בטח יהיה עבודה רשלנית חפיף והטכנאי
ידפוק אותי… ת'כלס אני לא מאמין שיש דרך
איך לחבר אותי פה לספק אינטרנט שלי ניראה
שמה שיהיה זה שאמשיך לגלוש מהרשת הסלולרית
וזהו...
יש
לי הרגשה רעה – כאילו אני שוב באישפוז או
בהוסטל מחורבן כאילו שוב פעם אני בעצמי
דפקתי לעצמי את החיים… ואין לי למי לבכות
ואין מי שישמע אותי אז אני כותב לישראבלוג…
אכלתי
אותה אין מילים אחרות לתאר את זה – וימים
יגידו עד כמה אכלתי אותה פה
מסתבר
שהחלק של לעבור דירה לפה היה החלק הקל
החלק הקשה הוא לחיות פה יום אחרי יום שבוע
אחרי שבוע בלי רשת ביטחון ובלי עזרה מאף
אחד – עכשיו הצטמצמתי לממדים הטיבעיים
שלי – עכשיו כולם יראו מה אני שווה בתור
"משתקם"
או "חוסה"
– לא שווה כלום בקיצור או
לא הרבה בלי העזרה של אבא'לה שיבוא ויאכיל
את גוזל הקוקייה שלו… וכמה אני שנאתי את
העזרה שלו ואת הנידנודים שלו ושל אימא
ועכשיו אני לבד פה והם כבר לא אחראים
ישירים עליי אלא העמותה ו… קשה להתחיל
להזיז את התחת ביום חם ולח ושרבי – ואני
ניזכר וצוחק צחוק עצוב כמה החיים היו קלים
שמה בדירה שלי כמה הייתי רגיל אליהם וכמה
הם קשים או הולכים להיות קשים פה בדיור
המוגן…
אפשר
לומר שעכשיו זה "שלב
הסתגלות" ואז
אולי שוב ארגיש קצת "שייך"
או שזה "לא
נורא כול כך" – אני
מאוד מקווה לזה מתפלל לזה מצפה לזה –
שיעבור השלב הזה של האימה והחרדה וההרגשה
שאין לי שום דרך לספק את הסחורה ולהיות
עצמאי פה ולדאוג לעצמי – אין לי אפילו
למי לבכות ומי שישמע אותי מתלונן אז אני
כותב הכול לישראבלוג מקווה שתסלחו לי על
הבכיינות ועל האכילת ראש
נ.ב.
- נתתי לאחת השותפים שלי
פה עותק מהספר שירים האחרון שלי הוא אמר
תודה ושיקרא ויסתכל – לא יודע עד כמה
יתחבר או עד כמה ידבר אליו – אבל אני מנסה
להגיע ללב של מישהו פה ומקווה שנוכל להיות
ביחסי ידידות… או משהו…
אני
מקווה לדבר עם המדריכה השיקומית פה
ולהתייעץ איך בדיוק לבקש מהטכנאי שיחבר
אותי לאינטרנט היא באה עוד כמה שעות -
- -
דרך
אגב אחד השותפים אמר לי שאולי גם הוא ירצה
להתחבר ב ויי פיי לרשת שלי ולהשתמש באינטרנט
אז אולי עדיף שהראוטר יהיה בסלון… לא
יודע אבל פתאום אני קצת מתחיל להרגיש
ש"אולי
זה לא כול כך נורא פה"
או "אולי
זה לא יהיה כול כך נורא פה"
אולי לא אבדה התקווה אולי
גם אני אצליח לתפקד ולספק לעצמי איכות
חיים בסיסית טובה בכוחות עצמי בלי עזרה
של אבא ואימא ואולי אני באמת אוכל לעמוד
על שני רגליי ולהחזיק את עצמי פה ועוד
יהיה לי קשר עם מישהו נחמד פה שיהיה לי
כחבר או ידיד…
יש
משפט שאומר "מספיק
שיהיה לך ידיד או חבר אחד כדי להפוך את
העולם למקום הרבה יותר טוב נחמד ונעים
להיות בו...”
יש
עוד משפט שאומר "הרגשת
בדידות היא הבסיס לכול אומללות"
וכן "הבית
הוא איפה שהלב נימצא"…
אם
אני אצליח להפוך פה מישהו למעין ידיד או
ליצור קשר טוב עם מישהו פה ובייחוד אם
אצליח שהלב שלי יהיה פה אז הכול יהיה ניסבל
יותר נעים יותר ובעיקר קל יותר להיות
פה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
