תודעת הקורבן הנצחי והדרך לצאת ממנה
יושב בחדר הקטן והאינטימי שלי בדיור המוגן ומאדה (VAPE) או יוצא למרפסת ומעשן אחת שניים סיגריות אמיתיות ומנסה להתעלם מהקללות של השכנה ומהאיומים שלה לגבי ולגבינו בגלל פשעינו נגד האנושות – לעשן על המרפסת שלנו ולזהם לשכנה את האוויר הטהור שלה…
החיים כך נידמה מלאים ברגעים כאלה – רגעים קטנים של לחטוף כאפות והשפלות והתעללויות מצד כולם או מצד החיים עצמם…
אז איך בדיוק לתאר את החיים שלי כ"ניפגע נפש שמשתקם בקהילה"? - הנה ניסיון לתאר אותם – זה כמו ללכת לבוש חולצה שכתוב עליה "סליחה שאני קיים" וכולם מחרבנים עליך ומשתינים עליך ויורקים עליך – אם לא פיזית אז בליבם – כן זו "תודעת הקורבניות הנצחית" האני כקורבן נצחי הלכוד במלכודת הקורבניות ללא יכולת לצאת ממנה אבל אם לומר את האמת כול הרבה חרא אני או השותפים שלי אכלנו בחיים שאנחנו לרוב רק רוצים להתכרבל בפינה שלנו ולהצטנף לתוך קונכיה ולתת לחיים לחלוף על פנינו עד שהם יסתיימו…
אני לא רציתי להיות חולה נפש מעולם אני לא רציתי להיות כישלון אני לא רציתי להיות חולה נפש מזדקן בדיור מוגן עם התחלה של דימנטיה וסניליות מסורס סירוס כימי עם שידיים של ריספרידל ושיניים רקובות מריספרידל עם תרופות שהם פסיכו גריאטריות שדופקות והורסות את הגוף את הנפש את המוח את הנשמה וגומרות לך את החיים עד שכלום לא נישאר… אם אני אסתכל על כול החרא הפיזי שאכלתי באמת בחיים (בחדר האוכל של מחלקה ב' בתל השומר 1995 – דייסה עם קצת "דבש מהתחת" שאירגנו לי שמה חולי נפש יוצאי בתי סוהר ואני כמו טמבל אכלתי אותה פיזית ואחרי זה שילשלתי והקאתי וחטפתי הרעלת מזון וקילקול קיבה לחודש – ואחרי זה אף אחד לא רוצה לשמוע ואף אחד לא מאמין לך אני עד היום שומע את שאגות השמחה לאיד והשנאה של החולי נפש שם כשרצתי מחדר האוכל להקיא את נישמתי)…
בקיצור אני לא רציתי להיות חולה נפש אבל זה מה שהחיים הפכו אותי זה מה שאלוהים החליט ממש כמו שאלוהים החליט שתהיה שואה לעם היהודי – למה? ככה כי זה מה שבזין של אלוהים למה? “שתוק! כך חלפה מחשבה בפניי" אז מצידי אלוהים לא קיים או יותר טוב אלוהים בן זונה לא יותר טוב מהשטן (אולי הוא אותו אחד?)
ועם זה אתה צריך להמשיך לחיות עד שתיתפגר יום אחד… כי אין ברירה – ממה שמו שהעם היהודי נאלץ להמשיך איכשהו אחרי השואה ולדעת שאין תשובה לשאלה פשוטה כמו "למה?” או "בשביל מה?"
אני חושב שמעבר לשעטנז שאני עושה בין השואה הפרטית שלי בתור ניפגע נפש לבין השואה של העם היהודי – ואכן האישפוזים שלי ומרבית חיי כניפגע נפש היו "השואה הפרטית" שלי – מעבר לשאלות שאין עליהם תשובה לגבי הסבל הכאב הייסורים והרוע שהרסו והורסים כול כך הרבה נפשות בעולם – יש פשוט אמת פשוטה שצריך לאמץ – אין שום הסברים בגורל – כשאתה אוכל אותה ואוכל אותה עד הסוף או אף מעבר לכך – אין אף תשובה והשמיים שותקים והעולם שותק ובני האדם דואגים כול אחד לתחת שלו ועוצמים עיניים אוזניים ופיות – אז קורה האסון האישי שלך או האסון בכלל – ואתה צריך לסבול ולשרוד איכשהו ולהגיע ליום שאחרי (בתקווה ולא שמת קץ להכול או שלא אבדת לעד בתוך השואה הפרטית שלך) – ואז אתה צריך להתחיל מאפס מחדש לבנות חיים שלעולם לא יהיו שלמים או בריאים או חופשיים מהעבר וממה שנאלצת לחוות – וכול החלומות והתקוות והרצונות והאמונות שהיו לך נישרפו לאפר ולא נותר מהם דבר – אז אתה נאלץ לחיות עבור חלומות ותקוות ורצונות ואמונות חדשים ואחרים ולרוב קטנים ופשוטים ומציאותיים יותר – ואתה יודע כבר שהעולם הוא אכזר והחיים לא הוגנים והאנשים הם כולם רעים – בכול זאת אתה בוחר בחיים כול יום וכול לילה מחדש – בשביל מה? את זה רק אתה הוא המחליט על כך – ואתה חי חיים צנועים למען מטרות צנועות ופשוטות – כבר אינך מבקש לשנות את העולם או לתקן אותו כבר אינך יכול או רוצה לכבוש את האברסט או לקצור תהילת עולם – אלא אתה מוצא נחמות קטנות בתוך חיים של שיגרה קטנה ואפורה וכול זה כשבכול יום ולילה אתה נאלץ להשלים עם מה שאבד לעד ולעולם לא יוחזר לך – עם האובדן – ומי ששואל את עצמו כול הזמן "מה היה קורה אילו הייתי עושה אחרת?" סופו שיצא מדעתו לעד או יטרוף את נפשו חלילה…
מה שיכול לייאש הוא הידיעה שהאנשים הרעים שעשו לך את כול הסבל הזה והרסו אותך ועשו לך שואה פרטית היו בסך הכול בני אדם ולא המפלצות שאתה היית רוצה לחשוב שהם היו – גם מי שהעביר אותי את הסבל הכי גדול מתוך רשעות וניבזות היה אדם רגיל עם משפחה וקרובי משפחה וחברים ועבודה ושגרה וחיים שלמים ורגילים – רופאים אחים אחיות צוות רפואי מדריכים וחולי נפש אחרים – לא משנה כמה הייתי רוצה פשוט לראות בהם מפלצות אדם סדיסטיות או פסיכופתיות מלאי רוע – אני יודע שהם היו בסך הכול בני אדם שרק רצו לסיים את המשמרת או את העבודה וללכת הביתה לאישה ולילדים ולבלות עם חברים וקיוו שיהיה לאהובים שלהם טוב…
תודעת הקורבן הנצחית גם איננה כדאית לטווך הארך כי היא תוקעת אותך אמונה ש"אינך יכול לעשות כלום" שאתה קורבן ולכן אין שום ערך או משמעות לחייך ואינך יכול לפתוח דף חדש וליצור משהו חדש שייתן משמעות וערך לחייך וזאת משום שאתה מעביר את ימיך בציפייה תמידית ששוב יקרה לך אסון ותאבד את כול מה שניסית לבנות – וגם כשאתה מנסה בכול זאת אתה תמיד משווה בין מה שעכשיו למה שהיה לך בעבר לפני האסון שקרה והדבר מרפה את ידיך – אומנם אתה מתחיל מחדש אבל בליבך אתה רוצה את מה שאבד ולעולם לא ישוב (נעורים אהבה תקווה חלום תמימות אושר תמים וואטאבר) ואתה תמיד משווה בין מה שיש לך כיום או עכשיו לעומת מה שהיה לך ואבד לעד ולא יחזור…
כך או כך על כול אחד ש"אכל אותה" וחווה אובדן אסון וכאב בחיים צריך לעשות את השיקול שלו אן לנסות "לצאת מתודעת הקורבן הנצחית שלו" או האם להישאר בה – זוהי החלטה אך ורק שלו או שלה ואיש לא יכול לעשות אותה במקומו או במקומה…
Leonard Cohen - By the Rivers Dark (Official Audio) (youtube.com)