היה היה פעם (זיכרון
ישן)
אני
לא יודע כמה מכם מכירים או זוכרים או יצא
לכם להכיר או לדעת אבל פעם לפני למעלה מ10
12 ואף יותר היה אתר
שניקרא "אתר
סיפורים"
זה היה אתר וותיק מאוד
עוד מאז ימי ראשית האינטרנט הישראלי מ
1999
בקיצור זו היה אתר
לשירים וסיפורים ויצירות להט"ביות
(של
הקהילה הגאה)
כשאני מצאתי אותו אז
ב 2008
(סביבות)
הוא היה חלק מאתר אחר
של הקהילה הגאה (שני
האתרים האלה כבר לא קיימים חוץ מזיכרונות
ישנים של ותיקי שנות ה 90
והאלפיים)
שניקרא גוגיי (GoGay)
בקיצור אני בדיוק הייתי
בן 31
ועסקתי בכתיבה יצירתית
(שירה
וסיפורים קצרים)
וחלמתי להוציא ספר
ראשון שעדיין היה חלום עבורי -
בקיצור
התחלתי להיכנס לאתר הזה ולקרוא את היצירות
באותו זמן היצירות ובסיפורים היו רובם
הגדול לא סיפורי סקס נוטף ובלי תיאורים
של סצנות סקס (היו
אומנם יוצרים או כותבים שהיו מעלים סיפורי
סקס או סיפורי פנטזיות מיניות אבל הרוב
היו כותבים לא מנוסים שרק רצו לספר את
סיפורם האישי או לבטא משהו שהיה חסר בחייהם
כמו כמיהה לאהבה או אהבה נכזבת או אהבה
ראשונה או שיברון לב וגעגוע לאהובים
אהובות של קשר ראשון – כלומר הרבה יוצרים
שהעלו שלחו יצירה אחת או שתיים שהיו
אותנטיות למה שחוו בחייהם או למה שכמהו
אליו)
היו אומנם כותבים
קבועים שכתבו בסיגנונות שונים היו שכתבו
טלנובלות כאלה של סיפורי אהבה או שירים
וכוליי… אני נימשכתי אחר היצירות האותנטיות
של כמיהת הלב של אותם יוצרים ויוצרות שלא
היו כותבים מנוסים (כמוני)
והדברים שקראתי שם
גירו לי את בלוטות הדימיון כמו שאומרים…
בקיצור
לקחתי הפסקה מכתיבת השירים שלי והתחלתי
לכתוב סיפורים קצרים משלי במטרה שיתאימו
לאותו אתר – גיליתי שזה מאוד מעניין
ומוסיף טעם לכתוב חופשי על גבי הדימיון
ולהיכנס לתוך סיטואציות שהיו או לא ו"לשחק
איתם"
או להוסיף עליהם בדימיון
או לכתוב בתור דמות שונה לגמרי ממי שהייתי
או שבדרך כלל כתבתי עליה ולספר את סיפורה
– הגרעין של הסיפור היה אמיתי כמובן כמו
שהוא אמיתי לגבי כולנו – הכמיהה לאהבה
וההתמודדות מול הבדידות והחיפוש אחר אהבה
וקבלה והרצון לקשר חיובי וטוב – כול זה
שווה אני חושב לרוב בני האדם ללא הבדל גזע
מין או מוצא או נטייה מינית – כתבתי
סיפורים שעירבבו נושאים שהכרתי ומצבים
שדמיינתי – “התמודדות עם מחלת נפש"
“אהבה ראשונה לאהוב
שנטש"
“אהבה ניכזבת וגעגועים"
“התמודדות מול בדידות
והזדקנות לבד"
וכוליי
כשהיו
לי מספר סיפורים התחלתי לשלוח אותם לעורכים
או לתיבת היצירות וחיכיתי – הסיפורים או
היצירות היו עוברות עריכה לשונית בסיסית
ומועלות פעם או פעמיים בשבוע בחרתי כינויי
כדי שלא ידעו מי אני באמת והופה!
סיפור ושיר ועוד סיפור
ועוד שיר שלי התחילו לעלות לאתר סיפורים
ואנשים קראו!
והשאירו לפעמים תגובות!
ואני הייתי הולך וקורא
את היצירות שלהם ומשאיר תגובות אצלם :)
וגם היה פורום נחמד
לשאלות ולדיון לאתר הזה גם… התחלתי להכיר
אנשים מה"קהילה"
של אתר סיפורים לא
בשמותיהם אלא בכינוייהם – וככול שהמשכתי
הבנתי שבזכות החופש של האתר לפרסם בו וכן
בזכות האנונימיות אנשים זכו באומץ להתבטא
ולכתוב ולבטא את מה שבאמת חשוב להם והיצירות
היו בעיניי אותנטיות -
זה
היה בניגוד גמור לחלוטין במה שהיה הולך
באתרים וברשתות חברתיות אחרות שם כולם
היו מזוייפים או ניהלו פרופילים שרק הציגו
לראווה כמה הם יפים ומוצלחים ומאושרים
ועשירים – באתר סיפורים של אתר גוגיי
בשנים שאני לקחתי בו חלק (2008
– 2014) לאנשים היה את
האומץ להיות אמיתיים תחת הכינויים שלהם
ושם הבנתי שאם האומץ לכתוב אמת האמת יכולה
לשחרר אותך באמת THE
TRUTH SHALL SET YOU FREE
זו
הייתה הפינה שלנו שלי ושל אחרים להיות
אמיתיים עם עצמנו ועם אחרים באנונימיות
בלי להישפט ובלי להידחות
אבל
האתר "עבר
שינויים"
תכופים עורכים התחלפו
בעלי האתר עשו מה שהם רוצים או ניסו לעשות
כול מיני שטיקים כולל לשדרג את הממשק כדי
להתחרות עם "פייסבוק"
ושאר רשתות חברתיות
(כמובן
שזה לא עזר להם ואתר גוגיי ואתר סיפורים
ניסגרו לפני כמה שנים ונעלמו להם למעלה
ממאות אלפי יצירות סיפורים ושירים ולמעלה
מ 20
פלוס שנה של יצירה
עיברית גאה התפוגגות והיו כלא היו פשוט
נעלמו להם מבלי להשאיר זכר)
וזה עצוב…
בסופו
של דבר כשהרמה של הכתיבה והיצירות וגם
זילזול של בעלי האתר באתר שראו הו רק עוד
"פלטפורמה
מיסחרית"
שמטרתה להיות ריווחית
והמסחריות הזו באה יותר ויותר על חשבון
האמת והאותנטיות והיצירות והקול האמיתי
של הכותבים והכותבות – והאתר התמלא
בסיפורי זימה וסקס במקום ביצירות שבאות
מהלב ומהחוויות האותנטיות של החיים – זו
הייתה הנקודה שבה החלטתי לפרוש מפרסום
באתר…
את
חלק מהסיפורים שכתבתי לאותו אתר פרסמתי
באחד מספריי שיצאו לאור ספר פרוזה שכמובן
לא היה מסחרי ואני שומר איתי עד היום את
היצירות שכתבתי לאתר כמו כן הייתי חכם
מספיק כדי לשמור קצת לעצמי (להעתיק
ולשמור בקבצי אופיס)
כמה סיפורים שנגעו
לליבי – בתמימות ובתום שבהם – שלא תמצא
יותר באף מקום ברשת כמעט…
היו
היה פעם – מי היה מאמין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
