מדבר אל הקיר

נשל הנחש – יומן יום רביעי

יושב פה בצהריים בחדר קמתי מאוחר ב 11 וחצי בגלל שעות קיץ ובגלל שינה כבדה ועייפות אתמול ויש לי מלא סידורים לעשות ואין לי כוח לתפקד לא היום לפחות בקיצור דוחה את הכול לשבוע הבא ומקווה לטוב…

פנימה אני מרגיש עצוב ומפוחד וקטן ועלוב – מרגיש שאין לי אף אחד – פה אני אצטרך "לתפקד" כי יעשו לי זובור אם אני לא אזיז את התחת שלי ופה אין לי כלום בעצם ואף אחד מה יש לי פה בעצם בשביל מה באתי לחור הזה? מה אני כעצם מצפה או מחכה לו פה? מה יש פה שלא היה לי יותר טוב פי אלף שם?…

היום אמורים לחבר אותי לאינטרנט אבל כמו שאני יודע הגורל המזל החיים והעולם ידפקו אותי גם בזה – הטכנאי יגיע ויעשה עבודה בעיניים ויחפף ולי יהיה אינטרנט בקושי – האמת אין לי מושג מה לומר לו או איך הוא מתכוון לחבר אותי בכלל הדירה הזו לא שלי לא מכיר פה איפה יש מקום לראוטר לחבר – בחדר? בסלון? עלק שירות בטח יהיה עבודה רשלנית חפיף והטכנאי ידפוק אותי… ת'כלס אני לא מאמין שיש דרך איך לחבר אותי פה לספק אינטרנט שלי ניראה שמה שיהיה זה שאמשיך לגלוש מהרשת הסלולרית וזהו...

יש לי הרגשה רעה – כאילו אני שוב באישפוז או בהוסטל מחורבן כאילו שוב פעם אני בעצמי דפקתי לעצמי את החיים… ואין לי למי לבכות ואין מי שישמע אותי אז אני כותב לישראבלוג…

אכלתי אותה אין מילים אחרות לתאר את זה – וימים יגידו עד כמה אכלתי אותה פה

מסתבר שהחלק של לעבור דירה לפה היה החלק הקל החלק הקשה הוא לחיות פה יום אחרי יום שבוע אחרי שבוע בלי רשת ביטחון ובלי עזרה מאף אחד – עכשיו הצטמצמתי לממדים הטיבעיים שלי – עכשיו כולם יראו מה אני שווה בתור "משתקם" או "חוסה" – לא שווה כלום בקיצור או לא הרבה בלי העזרה של אבא'לה שיבוא ויאכיל את גוזל הקוקייה שלו… וכמה אני שנאתי את העזרה שלו ואת הנידנודים שלו ושל אימא ועכשיו אני לבד פה והם כבר לא אחראים ישירים עליי אלא העמותה ו… קשה להתחיל להזיז את התחת ביום חם ולח ושרבי – ואני ניזכר וצוחק צחוק עצוב כמה החיים היו קלים שמה בדירה שלי כמה הייתי רגיל אליהם וכמה הם קשים או הולכים להיות קשים פה בדיור המוגן…

אפשר לומר שעכשיו זה "שלב הסתגלות" ואז אולי שוב ארגיש קצת "שייך" או שזה "לא נורא כול כך" – אני מאוד מקווה לזה מתפלל לזה מצפה לזה – שיעבור השלב הזה של האימה והחרדה וההרגשה שאין לי שום דרך לספק את הסחורה ולהיות עצמאי פה ולדאוג לעצמי – אין לי אפילו למי לבכות ומי שישמע אותי מתלונן אז אני כותב הכול לישראבלוג מקווה שתסלחו לי על הבכיינות ועל האכילת ראש

נ.ב. - נתתי לאחת השותפים שלי פה עותק מהספר שירים האחרון שלי הוא אמר תודה ושיקרא ויסתכל – לא יודע עד כמה יתחבר או עד כמה ידבר אליו – אבל אני מנסה להגיע ללב של מישהו פה ומקווה שנוכל להיות ביחסי ידידות… או משהו…

אני מקווה לדבר עם המדריכה השיקומית פה ולהתייעץ איך בדיוק לבקש מהטכנאי שיחבר אותי לאינטרנט היא באה עוד כמה שעות - - -

דרך אגב אחד השותפים אמר לי שאולי גם הוא ירצה להתחבר ב ויי פיי לרשת שלי ולהשתמש באינטרנט אז אולי עדיף שהראוטר יהיה בסלון… לא יודע אבל פתאום אני קצת מתחיל להרגיש ש"אולי זה לא כול כך נורא פה" או "אולי זה לא יהיה כול כך נורא פה" אולי לא אבדה התקווה אולי גם אני אצליח לתפקד ולספק לעצמי איכות חיים בסיסית טובה בכוחות עצמי בלי עזרה של אבא ואימא ואולי אני באמת אוכל לעמוד על שני רגליי ולהחזיק את עצמי פה ועוד יהיה לי קשר עם מישהו נחמד פה שיהיה לי כחבר או ידיד…

יש משפט שאומר "מספיק שיהיה לך ידיד או חבר אחד כדי להפוך את העולם למקום הרבה יותר טוב נחמד ונעים להיות בו...”

יש עוד משפט שאומר "הרגשת בדידות היא הבסיס לכול אומללות" וכן "הבית הוא איפה שהלב נימצא"…

אם אני אצליח להפוך פה מישהו למעין ידיד או ליצור קשר טוב עם מישהו פה ובייחוד אם אצליח שהלב שלי יהיה פה אז הכול יהיה ניסבל יותר נעים יותר ובעיקר קל יותר להיות פה...

יומן לילה

יום-לילה שלישי שלי פה... ואני מרגיש כמו בשיר של משינה "מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל" כן ככה זה כשאתה עדיין לא קולט עדיין לא תופס שאתה פה ולא שם איפה שהיה הבית שלך ב חמש השנים האחרונות...

עכשיו כשאני כבר לילה שלישי פה ועדיין אין שיגרה וחובות וחוזה דיור מוגן חתום ותוכנית שיקום מסודרת ועדיין הכתובת לא מעודכנת – אתה עדיין לא קולט שאתה הולך להעביר בחדר הקטן הזה ובדירה הזו עם האנשים האלה X זמן ביחד – שנה שנתיים חמש שנים ואולי יותר – אתה לא מכיר אותם והם לא מכירים אותך עדיין – לא בטוח שהיינו בכלל רוצים להכיר אחד את השני אילו היינו ניפגשים באיזה מקום ולא גרים ביחד...

אין לי מילה רעה לומר עליהם אבל מרוב התחשבות ולקבל ולכבד אחד את השני כבר יוצא החשק להכיר או לדבר – אני דמיינתי משהו אחר מכפי שזה באמת דמיינתי מקום עם אנשים מגניבים שכיף לדבר איתם והם ידידותיים ונחמדים וחברותיים ויודעים להקשיב - - - לא דמיינתי דיור מוגן עם אנשים מבוגרים וכבויים ועייפים שראו יותר מדי ורק רוצים את השקט שלהם ולהתכרבל במיטה שלהם או בפינה שלהם ושיעזבו אותם בשקט – - -

נכון אני רק ביום השלישי שלי פה אבל כמו שזה מרגיש עכשיו זה מרגיש כמו טעות כמו תאונה כמו ... :( שדפקתי לעצמי את החיים ועכשיו אחיה חיים קשים יותר ונואשים יותר ובודדים יותר כי אגור עם אנשים שישארו זרים כלפיי

ומה יפצה אותי על כול מה שאיבדתי? אה? שירים? תיכנות? צאטים? בלוג? מה השגתי בזה שאני עכשיו פה ולא בדירה הקטנה שלי שם הייתי מלך העולם שלי חופשי ועצמאי ואף אחד לא ישב לי על הראש ויכולתי להחליט מה לעשות ומה לא בא לי לעשות... ואילו פה שבוע הבא או עוד שבועיים מקסימום חודש כבר יעבדו אותי לתוך תוכנית שיקום אישית וחוזה דיור מוגן עם אלף חובות ואיסורים...

מת לעשן מול המחשב בחדר שלי ולא יכול מת לשתות קולה זירו ולאכול אוכל משמין ומתוק שאבא היה מביא לי מהסופר פעם בשבוע אבל זה ניגמר... מעכשיו אם אני אצטרך משהו או ארצה משהו אני אצטרך לצאת החוצה בחום יולי אוגוסט בשמש השורפת ולהתרוצץ ולהזיע ולהסתובב ולהשיג ולקנות אותו וכשאחזור אני אצטרך לתפקד בבית – עכשיו כבר לא יהיו תירוצים – אם לא אדאג לי אף אחד לא יעזור לי ואף אחד לא ירחם עליי...

ברכותינו אדוני – דפקת לעצמך את החיים חייך אכלת אותה – המרת בדידות ועצמאות בתלות וכפייה ולגור עם אנשים זרים שלעולם לא יהיו חברים או ידידים שלך ואחרי שזרקו לך 90 אחוז מכול מה שהיה לך כדי להעביר אותך לחדר הפיצפון הזה אתה עדיין בודד בין אנשים שפשוט לא אכפת להם ממך – להפך אתה צריך לא להפריע להם והם רק רוצים שתניח להם עם השטויות שלך – שירה לא מעניינת אותם גם התוכנות והמשחקים שתיכנתת בבייסיק לא מעניינות אותם וכמובן שזה לא יחשב כתעסוקה ראויה בעיני הצוות של הדירה והם ינסו לדחוף לך "שיקום תעסוקתי" כי לארוז נייר אפייה או סכו"ם חד פעמי ועבודות מונוטוניות שהורגות את הנפש ניראה יותר טוב בדו"חות הפסיכו סוציאליים - - -

עברת כבר קרוב לשלושים שנות שיקום מכול הבחינות כמה עוד שנים תרצה לבזבז על "להשתקם"? זרקת לפח דירה קטנה ונוחה וחיי נוחות יחסית ופינוק של שקט ולעשות מה שאתה רוצה במסגרת קשוחה ומדכאת והימים אפורים והלילות מדכאים...

רצית א' קיבלת ב' ובסוף אתה מתפשר על ג' כי זה מה יש...

אין לי דרך עדינה איך לומר את זה – המקום הזה הוא חור – בור של ייאוש ובדידות קבוצתית – כול אחד זרוק בחדר שלו בפינה שלו אין ביחד ואין ידידות ואין כלום העיקר "אתה לא לבד" עלק

אני מתגעגע למשהו שכבר לא קיים יותר כנראה לא בדיור עצמאי ולא בדיור לוויין ולא בדיור מוגן – אז מה נישאר לי לעשות? להעביר אותה... לקחת תרופות וללכת לישון ולהעביר עוד יום ועוד שבוע ועוד חודש ועוד שנה בחוסר תיקווה בחוסר אהבה בחוסר כבוד בחוסר זכויות בחוסר – והימים עוברים והשנים רצות – לשומקום – נישאר רק לכתוב שירים לירח עלק

מה שעצוב זה שלפני חמש שנים כשעברתי לדיור לוויין עצמאי לדירה שכורה הייתה לי אשלייה שאני מתקדם לאנשהו שאני סוף סוף "חופשי ומאושר" שהשמיים הם הגבול ושאוטוטו אני מתחיל לחיות את החיים האמיתיים שלי – בחצי שנה הראשונה שלי שם הייתי כול כך מאושר – ואילו עכשיו כשזה בסוף התפוצץ לי בפרצוף? וחזרתי לדיור מוגן... אין שום תחושה של אושר או של הישג – יש תחושה כאילו הכול נידפק ואני דפוק ושהרסתי לעצמי ודפקתי את עצמי ושאין לאן "להתקדם" בכלל... כי זה לא משנה הכול חרא הכול זה בדידות הכול זה סתם אחד גדול – לך חפש מישהו כמו דנ' שהיה ידיד שלך והייתם מדברים עד עלות השחר על החיים על קפה ותה מקשיבים ל88 אף אם ברדיו לך חפש מישהו כמו א' שהיה החבר הכי טוב שהיה לי בעולם ולא ידעתי ש25 שנה אחרי הוא כבר מחק אותי כליל – כול החברים שהיו ואינם כמו הנעורים שהתבזבזו על כלום וזמן שלא יחזור ולב שבור לחתיכות – החיים האלה לא בונים או מרפאים אותך החיים האלה רק מפרקים ושוברים אותך לחתיכות עד שלא נישאר לך כלום... אני מתגעגע לעבר כי שום דבר טוב לא מצפה לי בעתיד ובהווה אין לי כלום...

סעמק... עכשיו נותר לי רק לחיות את הטעויות שעשיתי... חמש שנים של לגור לבד ולהיות לבד הסתיימו אבל שום דבר טוב לא החליף אותם ובכול מקרה אני נישארתי קירח מכאן ומכאן פעמיים בלי שום דבר ביד...

אילו רק הייתי סותם את הפה יכול להיות שעדיין הייתה לי מקום משלי לגור בו – עכשיו גם זה נגוז... ועכשיו אני צריך לחלוק את הייאוש והאומללות שלי עם עוד שלושה אנשים זרים – אפילו את העובדת סוציאלית שלי שליוותה אותי כול השנים האלה איבדתי – אין לי אף אחד כבר – אני מוקף אנשים אבל אין עם מי לדבר... אף אחד לא שומע ולאף אחד לא אכפת...

עוד פחות משבועיים וחצי

אוטוטו אני שם ואני כבר מת להיות שם ולגמור עם הרכבת שדים הרים הזו של מצבי רוח משתנים ושל ההורים שאני לא יכול בלעדיהם ולא יכול איתם – מעין מסע בלופ של רוגע ושלווה שמתחלפת לכעס וחרדה ואז לעצב ודיכאון ואפילו לייאוש שאז קופץ לאופוריה ולאופטימיות ואז מתרסק לתוך שינאה עצמית ושנאה לכול מה שקיים בעולם...

הייתי רוצה כבר להיות שם בחדר הקטן שלי בדיור מוגן ולהתחיל דף חדש וחיים חדשים ותקופה חדשה בחיים – יש שיקראו לזה הרפתקאה חדשה אם כי בגיל שלי זה קצת מוגזם...

אני מנסה לדמיין את עצמי שם מגשש אחרי להסתדר שם לסדר את החפצים שלי בחדר ולהרכיב את המחשב ולהתחבר לאינטרנט ולשנות כתובות ואז להתחיל לאט לאט לצאת אל שאר הדירה ולבדוק לאן נושבת הרוח ומי נגד מי ומה החוקים פה ואיך אני שורד פה ואולי מתחיל ליצור קשר עם מישהו ויוצא מהבדידות המזהרת שלי – ולדעת שעכשיו אני פחות חייב לתת דין וחשבון להורים שמשגעים אותי לפעמים ואני מת עליהם ואוהב ושונא אותם לפעמים...

אני מנסה לדמיין את עצמי מעשן שם על המרפסת נהנה מרוח בריזה של בוקר או מלראות את השקיעה

אני מנסה לדמיין את עצמי הולך למצוא איפה מושכים כסף ואיפה המכולת והסופר ואיפה אני יכול לקנות מצרכים ואוכל...

אני מנסה לדמיין את עצמי מנסה להמשיך בכתיבה שלי ובלימודי תיכנות שלי למרות הכול...

אני מנסה לדמיין את עצמי משלם את החובות שלי בדירה הזו מנקה משלם את החלק שלי בחשבונות קונה אוכל ניכנס להתקלח עושה כביסות – בקיצור מתפקד יותר טוב ולא תלוי בחסדיי ההורים ואבא וגם לא צריך לדפוק להם חשבון יותר

אני מנסה לדמיין את עצמי מדבר בשיחות והישיבות דירה עם הצוות עם אם הבית והעובד הסוציאלי מנסה לעשות רושם טוב על כולם ולא מתפרץ מכעס אלא מסביר מה מציק לי

אני מנסה לדמיין שאני לא לבד שם ושכשאני מרגיש רע יש לי עם מי לדבר על זה ומישהו שם נחמד מספיק כדי לנחם ולתמוך בי (אני מקווה שיהיה מישהו כזה)

-

מה לא עשיתי כדי להתחבר לישראבלוג? אל תישאלו כי בסופו של דבר תמיד נחזור לפה ותמיד יהיה לנו את ישרא לפחות עד שהאתר יתפגר רשמית...

וכול זה למה? כי אנחנו שנואים בעולם עכשיו ואנחנו יהודים וישראלים שנואים ברשת – בכול המקומות שאני מנסה ללמוד תיכנות או לקבל תמיכה נפשית ברשת שנאו אותי כי הייתי חולה נפש דפוק ועכשיו גם שונאים אותי כי אני יהודי וישראלי ורואים את כולנו כמקשה אחת כפושעים ונבלים – וזה הזמן שלנו הישראלים הגיקים והעכברי מחשב הישראלים לחפש אחד את השני ולא את ג'ון מאנגליה או את סטיב מארה"ב ולא את גונזלס מוונצואלה למה? כי הם שונאים יהודים ושונאים את ישראל עכשיו לעולם מאז ולתמיד – אין לי מה לחפש שמישהו יעזור לי בתיכנות בצאט של איזה קהילת מפתחים כי הם שונאים אותי ואת ישראל ואת היהודים ואין לי למה לצפות לבל תה וסימפטיה בצאט תמיכה לבריאות הנפש מארה"ב מאותה סיבה – אף אחד לא אוהב אותנו עכשיו מאז שהתחילה המלחמה הזו העולם כבר לא מפחד להוציא החוצה את האנטישמיות ושנאת ישראל שתמיד כוננה בו - מנוצרים חובבי ישו ועד לפרוגרסיבים מטורללים עד לראקציונרים ימנים שמרנים ועד בכלל כולם מצאו את מי לשנוא אותנו...

אז אני לא מדבר עם לא ישראלים או יהודים אלא מחפש קשר עם ישראלים בצאטים סגורים לישראלים בטלגרם ובIRC ובדיסקורד (אם בכלל קיימים כאלה)

אני גם מתכוון להתחיל ללמוד תיכנות מחדש עם מורה פרטי ישראלי ולא להסתמך על טובות של איזה ברזילאי שמנצל ופוגע בי...

ובסופו של דבר אנחנו חייבים להיות מאוחדים כי אם נשנא אחד את השני :( ... כבר היינו בסיפור הזה לא? שינאת חינם? לא חראם? מספיק שונאים אותנו גם ככה גם נשנא אחד את השני? תחשבו על זה? שנאה לא נותנת כלום היא פוגעת בנו ובאחרים -