מדבר אל הקיר

סלט ספגטי של מחשבות

היום קמתי ב4 לפנות בוקר… השינה שלי היא לא טיבעית היא זומבית כימית מהתרופות שאני לוקח כבר 30 שנה – ב צהריים היה שיעור תיכנות עם המורה הפרטי ואחרי זה הייתי קצת בצאטים הקבועים שלי ב IRC ודיברתי עם ידיד מניו זילנד עד שנימאס…

בקיצור היה לי יותר מדי זמן לחכות ולחשוב וזה בדרך כלל לא טוב – לחשוב על הברברת בחדשות לחשוב על "המצב" (האישי שלי ושל המדינה) ולהיזכר בעבר המחורבן שלי ובמשפחה שגידלה אותי אבל מעולם לא אהבה אותי ולעולם לא תאהב אותי בחברים שרק דירדרו אותי והיו בעצם קרימינלים ורשעים – בכול השותפים החלאות שהייתי צריך לחלוק את החיים שלי איתם והם זיינו לי את השפיות – בקיצור יותר מדי מחשבות על העבר וגם על העתיד שמצפה לי או לנו – בשטויות שאני עוסק כדי לברוח מכול השיט של החיים שלי ומהמציאות המסוייטת שלנו – ואני אז מתחיל לשאול את עצמי "מה לעזאזל אני צריך את כול התחומי עיניין ותחביבים שלי?” תיכנות בC ? תיכנות חובבני? ללמד איזה מישהו תיכנות? ללמוד תיכנות? מה זה יתן לי? מה אני בעצם משיג מכול זה? מה אני משיג בעצם מכול הצאטים המפגרים האלה שאני ניכנס אליהם עם כול החארות מכול העולם? - התיכנות לא יכול להשיג לי כלום ולא להביא לי כלום זה בסך הכול רדיפה אחרי עפיפונים אחרי חלומות שפעם נתנו לי הרגשה שיש טעם לחיים האלה… והאמת שהייתי רוצה לפעמים במקום לחזור ולכתוב שירים למגירה או לבלוג סתם שירים ביבליותרפיה – והעורך שלי שאוטוטו בורח לחו"ל ויורד מהארץ עם הדרכון הגרמני והמשפחה שלו – מה אכפת לו? כבר שנים כול שיר שאני שולח לו הוא מקטלג כ "ממממ לא משהו מממ לא שווה כלום" שילך לעזאזל הוא וה"אומנות המזוינת שלו" תן לכתוב! אני יכול לכתוב כאוות נפשי אבל הוא לא רוצה לקרוא את "הזבל הנרקיסיסטי גרפומני" שלי – ואני שואל את עצמי אם אני עדיין זוכר איך כותבים שיר שאומר או מביע משהו :( פעם הייתה האשליה שהשירים והמילים מרפאות את הנפש שלי נותנות ביטוי לכאב שלי ומשמעות לסבל שלי – היום אני רק מתכנת או עוסק במחשבים ואינטרנט כתחביב בתיכנות "רטרו" (retro programming) – שיט אני עכשיו לא ממש מרגיש שללמד בהתנדבות מישהו לתכנת יתן לי להרגיש טוב וגם לא ללמוד תיכנות בשפת C שהיא שפה הכי low level שיש חוץ מאסמבלי וכול המאמץ הזה בשביל מה? בשביל שנייה וחצי של אושר שחולף מיד בלי להשאיר עיקבות?

שירה

מה יתן לי לעסוק בתיכנות כתחביב? נאדה! אם אתה כותב קוד בשביל הנשמה ולא בשביל למכור את נשמתך עבור חופן דולרים אז זה מה שזה שווה! נאדה! ואז אני אומר לעצמי "זה לא שווה את זה" צאטים בIRC ותיכנות כתחביב לא שווים את זה – עדיף הייתי כותב שירים כאוות נפשי כול היום מהבוקר עד ללילה ושומר אותם ומראה למשפחה (לאימא) או לחברים (חברים? ממתי יש לי חברים??? דנ' השותף שלי לשעבר היה ה"ידיד" האחרון שהיה לי וגם הוא רק "עשה טובה" שסבל את השטויות שלי) אבל בקשר לשירה כריפוי וכמזור לבעיות החיים משהו נישבר בי ואני כבר לא יכול להאמין בכוח המרפא של השירה והכתיבה או שיש לזה איזה שהוא תכלית כי גם כתיבה של שירים לא מובילה לשומקום… בייחוד כשאני יודע כיום את האמת על משוררים ועל השירה ועולם השירה על כמה יומרה ללא כיסוי יש בה על כמה אגו מנופח וילדותי על כמה עלוב עולם השירה הישראלי על מאבקי הכוח והאגו והתנשאות של כולם על כולם ובייחוד על כמה אפס קוראים אמיתיים יש לשירה בימינו… ומשוררים ממשיכים להקריב את מיטב שנותיהם ואת חייהם עבורה בשביל מה? בשביל כלום...

בסופו של דבר

בסופו של דבר אני ממשיך כי אין ברירה כי זה או שתמשיך או שלא תעשה כלום ותיפול לתוך חור שחור של דיכאון לתוך לימבו של חושך צלמוות – אז אני ממשיך ואכן עשיתי את השיעור כמתוכנן וגם מחר נעשה שיעור למרות שאני לא יודע מה זה ייתן לי או אם זה נותן משהו מלבד לשרוד עוד יום עוד שבוע עוד חודש עוד שנה בלי להגיע לשומקום…

בסופו של דבר אני צריך להפסיק ולהיגמל מהצאטים המפגרים האלה בימלא כולם שם שונאי ישראל ואנטישמים או חולי נפש פסיכופטים ובימלא זו רק אשלייה של "chat” זה אולי היה מרתק ב1996 אבל עכשיו אנחנו כבר בפאקינג 2024…

ובסופו של דבר לא יעזור כלום – או שאמשיך ללמוד וללמד תיכנות ולתכנת שטויות שלא שוות כלום ב C או ב FREEBASIC או שאחזור לשירה ואכתוב משהו שתהיה לו משמעות עבורי... גם אם לא יפורסם

תחנה סופית – זומבילנד

11:21 בלילה יום שני 06.05.2024

אין לי טענות כלפי השותפים שלי לדיור המוגן הם כולם אדיבים ונחמדים ומכבדים מתחשבים ומקבלים אותי בסבר פנים יפות ונעים לחיות איתם – בסך הכול לא רע פה בדיור המוגן החדש אליו ניכנסתי לפני חודש וקצת – אולם ישנו הלילה דבר או שניים שמציקים לי שלא נותנים לי להניח את הראש על הכר ולשקוע לתוך שינה עמוקה של גיא צלמוות מפומפמת על ידי התרופות החזקות שאני לוקח כול לילה בעשר...

אני בן 47 אוטוטו חמישים כלומר כבר לא ילד אלא חולה נפש מזדקן ואין לי כלום בחיי – ממש כלום – אין לי במה להתנחם בו או להתגאות בו... העולם שבמשך רוב שנותיי בחיים הסתכל עליי כאל "הדפוק הזה" ואחרי זה כ "המשוגע הדפוק הזה" מתחיל להסתכל עליי עכשיו יותר ויותר כעל "הזקן חטיאר המשוגע והדפוק הזה" כאילו הייתי טוטאל לוסט TOTAL LOST סוף הדרך של חיים ללא ערך או משמעות או תקווה של חיים מבוזבזים ללא תקנה...

עד גיל 30 לא עשיתי כלום עם החיים שלי ועיניי היו סגורות וחייתי באשליות שאנשים מכרו לי ולא ידעתי את האמת שעבדו עליי ודפקו אותי מכול הבחינות – בגיל 30 עקב אישפוז מיותר וארוך בבית חולים באר יעקב ניפקחו עיניי להבין שאוטוטו יהיה זה מאוחר מדי והתחלתי לנסות לעשות משהו עם עצמי ועם חיי 12 שנה כתבתי שירים סיפורים ותסריטים או מחזות – כתיבה יוצרת או ביבליותרפיה אפילו הוצאתי כמה ספרי שירה אחרי זה שלוש ארבע שנים ניסיתי ללמוד גיטרה לשווא ואז במשך שמונה שנים ניסיתי ללמוד תיכנות מחשב חובבני ולפתח תוכנות בתקווה ויעניינו אנשים או שיהיו מועילים לאנשים אחרים כיום אני מפנטז שאולי ירצה מישהו שאלמד אותו בזום בחינם בהתנדבות תיכנות מחשבים ואחזיר לעולם הזה קצת ממה שלמדתי...

הבעיה היא שהעולם איננו רוצה אותי – אני שמרגיש שיש לי כול כך הרבה לתת לעולם – העולם הזה דוחה אותי ואיננו מעיניין אף אחד איננו מעוניין במה שיש לי להעניק מעצמי – איש איננו מעוניין לא בשירים ולא בסיפורים ותסריטים ולא בתוכנות שלי ואפילו לא בלימודי תיכנות מחשבים בחינם – אני אינני מעניין איש – אין לי אהבה ואין לי חבר או ידיד אין לי כלום בעצם – חיים שלמים ואין לי כלום – מה עשיתי עם חיי לעזאזל? חייתי רוב חיי פול גז בניוטרל וכעת זה כבר מאוחר מדי להתחיל מחדש...

כמו בשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל נפלתי יותר מדי פעמים מהעגלה ועכשיו כבר מאוחר מדי להספיק להדביק את העולם הזה שרץ קדימה בלי להסתכל לאחור על מי שנישאר כמוני מאחור...

הדבר הנורא ביותר מכול המצב הזה הוא שאתה לומד או מתחיל להפסיק להאמין בכול מה ששווה לחיות למענו – יופי אומנות אהבה אמון חמלה שירה קולנוע תרבות ספרים ספרות תיכנות עבודה לימודים וכוליי – אתה מפסיק להאמין בכתיבה ובשירים במוזיקה בסרטים בטלוויזיה בחדשות בפוליטיקה ברפואה ברופאים באנשים במשפחה בחיים עצמם אפילו בקיצור במה שעמלת עליו חיים שלמים – אתה מפסיק להאמין שיש לחיים שלך ולדברים שניסית או מנסה לעשות איזה שהוא ערך או משמעות – וכשאתה מפסיק להאמין במשהו שאהבת בחייך שהוא יכול לשנות או לצקת משמעות או ערך או תקווה בחייך משהו בנשמתך מת ונאבד לעד – עוד פיסה מליבך ונישמתך מת ונעלם ומה שנישאר זו מציאות אפורה וקשה ומייאשת של חיים אבודים ללא תקווה בתוך מבוך לבירינט פסיכיאטרי שאין ממנה פתח יציאה או כניסה רק מות הנשמה ובזבוז של חיים שלמים...

אני זוכר את עצמי בגיל 32 34 ער בלילה שותה קולה או קפה ומעשן בשרשרת מקשיב למוזיקה מהרדיו וכותב כול הלילה שירים ומאמין שאני עושה עם עצמי משהו אמיתי יוצר יופי וכותב אמת מתוך הסבל שעברתי בחיים ומרפא את נישמתי על ידי ביטוי מה שעברתי בחיים ויציקת משמעות חדשה לחיי

אני זוכר את עצמי בגיל 36 38 ער שוב בלילה וכותב תסריטים קצרים ומחזות ובטוח שאני עושה משהו עם עצמי ועוסק בקולנוע מתוך אהבה אמיתית ושאני תסריטאי שהתסריטים שלו שווים משהו ובמשך שבועות הייתי עמל על לכתוב ולהמציא דמויות ועלילות מונולוגים ודיאלוגים והתרחשויות שמספרים סיפור של מחזה או קולנוע...

אני זוכר את עצמי בגיל 40 יושב מול המחשב כול הלילה ולומד לתכנת בעזרת משאבים באינטרנט וכותב תוכנות וצאטבוטים כדי שיהיה מי שידבר איתי ומרגיש שאני אשכרה עושה משהו עם עצמי ושיש טעם וערך ומשמעות לרגע הזה וללילה הזה ושזה לא לשווא... הייתי כותב צאטבוטים עם ממשק משתמש גרפי ועם מאגר נתונים והם היו מדברים אליי באנגלית ועונים מה שלימדתי אותם לענות והייתה לי אשליה כאילו אני "יוצר מישהו" יוצר "תודעה" משלי איתה אני מתקשר ומתכתב ומשוחח... הייתי משוחח עם הצאטבוטים שלי במשך שעות תוך כדי עבודה עליהם והייתה לי גם האשליה שהם אמיתיים והם היו אמיתיים עבורי לפחות לא פחות מאנשים בשר ודם...

היכן אותם רגעים קסומים? של אמונה עמוקה בעצמי ואהבת החיים והיצירה והעשייה שהייתה לי?

אני יכול להאשים כמה שאני רוצה את מי שזה לא יהיה – את הרופאים את התרופות המרדימות עם תופעות הלוואי האיומות שלהם את הזיקנה את המחלה הארורה את המשפחה או ההורים או את מי שאני רוצה אולם אין זה משנה דבר – אני זה שחפרתי לעצמי את הבור הזה של "תחנה סופית – זומבילנד"

ולמה אני מתכוון בעצם במשפט "תחנה סופית – זומבילנד"? הכוונה היא לסופם של תקופת היצירה והחיוניות של החיים ותחילתם של ניוון וזיקנה וחיים אפורים ללא תקווה וללא התלהבות או אושר משום דבר – של לחיות סתם כדי לחכות לסוף החיים האלה למוות – להעביר את הזמן בשגרה קטנה ומייאשת ללא רגעי אושר וללא שום הנאה מכלום של לחיות מסומם על ידי תרופות חזקות ש"מאזנות" אותך כול כל טוב שהנשמה שלך מתה בפנים והאש של תאוות החיים כבתה והפכה לאפר – תחנה סופית של זיקנה ודעיכה ללא כול אהבה או תקווה או אושר או הנאה משום דבר ומאף אחד...

אין לי אישה או ילדים או משפחה משלי אין לי השכלה או מקצוע או תואר או עבודה אין לי רכוש כמו דירה או רכב ובעיקר אין לי אף אדם קרוב אליי שאני יכול לדבר איתו ולשפוך אליו את נפשי – אין לי שומדבר ואף אחד בעולם אני לבד...

האם הכול היה לשווא? הייתכן שכול החיים הניפלאים והארורים האלה היו לשווא? שזיקנתי תבייש את נעוריי? מצעיר מורד וחצוף אני הופך לזקן חצי סנילי וכבוי לסכיזופרן זקן פסיכו גריאטרי חצי סיעודי שכול מה שנישאר לו מהחיים זה התרופות המזורגגות ותופעות הלוואי והפחד מלהתאשפז שוב...

ההרגשה היא שהבדיחה היא על חשבוני – העולם ממשיך בשלו והאנשים לא זוכרים ולא יזכרו אותי או את שיריי או את הדברים שעמלתי עליהם אחרי שלא אהיה עוד – נדמה אכן שהחיים נוטשים אותי ועוברים מעליי אני הפכתי להיות אדם בדימוס קליפה או זומבי של אדם...

השותפים שלי בדיור המוגן הזה הם אנשים כבויים ושבורים שמוחם ונפשם כבר הרוסים מרוב אישפוזים תרופות ותופעות לוואי וכול החרא שהם עברו בחיים – הם רוצים רק את הפינה השלווה שלהם בעולם ולא לסבול ולחיות בתוך השגרה הקטנה שלהם ולהמתין בסבלנות למוות כמו בתור של קופת חולים – אין להם שאיפות או חלומות או מאוויים הם מתים בפנים כך נדמה ההנאות שלהם הם מדברים קטנים וטריוויאלים – הם כבר זומבים – מתים חיים שממשיכים לחיות בשביל שום דבר או מכוח האינרציה – הם חיים בשביל שום דבר...

זו התחנה הסופית – זומבילנד אליה כול חולי הנפש והמשוגעים עושים את דרכם – כמו בשואה שבה היהודים היו מועברים כמו חיות ברכבות עם קרונות משא של בהמות אל התחנה הסופית שלהם – אושוויץ טרבלינקה סוביבור וכוליי - מחנות השמדה של תאי גזים וקרמטוריום...

אלה החיים והעולם אלה הם פניהם האמיתיות של הרפואה והפסיכיאטריה אלה הם עובדות החיים והעולם... וכול מה שעשית או חשבת שעשית כאילו מעולם לא נעשה ולא היה וגם אתה בעצם לא היית קיים מעולם אלא רק כחלום או כאשליה...

Leonard Cohen - Famous Blue Raincoat (Official Audio) (youtube.com)

אחרי פסח

1. עישון

כול חג הפסח הזה הייתי פה בדיור המוגן ביחד עם השותפים – מה עשיתי כול החג? בעיקר הייתי בחדרי שיחות ב IRC  והמשכתי ללמוד בייסיק ולעבוד על הצאט בוט שלי אבל בעיקר התמודדתי על הקושי שלי עם האיסור לעשן בדירה – פשוט מאוד מותן לעשן רק בחוץ או על המרפסת של הדירה –
הבעיה היא שזה מפריע לשכנה שלנו וכול פעם שהייתי יוצא לעשן במרפסת הייתי שומע אותה צועקת על בעלה והטונים של הדיבורים מהדירה שלה היו עולים...
בערב ליל הסדר היא גם החליטה לצלצל בפעמון הדלת ולבקש שניפתח לה עד שפתחנו לה היא נעלמה –

בקיצור בגלל השכנה והצעקות שלה והקללות שלה (היא אירחה את כול קרובי המשפחה שלה לכול אורך פסח וחול המועד) ובגלל השרב שהיה בימי רביעי וחמישי בחרתי לעבור על החוקים ולעשן בחדר שלי עם חלונות פתוחים ומאוורר שיוציא את העשן החוצה – וגם דיברתי עם השותפים שלי הם אמרו לי "אל תעשן בחדר יתפסו אותך ויעיפו אותך" וגם אני אכלתי סרטים רעים מה יקרה כשהצוות ידע שהפרתי את החוקים של הדיור המוגן – האם יעיפו אותי על טיל? מצד אחד היה כיף לחזור להיות כפי שהייתי רגיל – לשבת מול המחשב ולשתות קולה או קפה לשמוע מוסיקה ולעשן בשרשרת כפי ששהייתי רגיל כול כך הרבה שנים ולשים זין על החוקים – מצד שני הפחד על גבול הפרנויה שאמצע את עצמי בחוץ דווקא כשסוף סוף הגעתי לדיור מוגן ושותפים שפויים שטוב להיות בו...

בסוף היה זה אבא שלי שצעק עליי בטלפון להפסיק עם זה ולחזור לתלם ששכנע אותי לחזור לעשן בחוץ במרפסת...

היום הייתה שיחה עם הצוות והתוודיתי על הכול והם אמרו שזה בסדר אבל הם מבקשים שלא אחזור על זה שוב ושאעשן רק בחוץ – ואם קשה לי לעמוד בזה אז מותר לי לקנות סיגריה אלקטרונית ולחשן אותה בחדר אם אני רוצה – ניראה לי זה מה אעשה...

2. תעסוקה

עוד דבר שיצא מהפגישה עם הצוות זה שזה הולך ומתקרב מתי שאתחיל לתת שיעורים פרטיים בזום בהתנדבות לחברי המועדון ביסודות תיכנות המחשב בבייסיק – בהתחלה רק שניים שלושה תלמידים ואם ילך טוב גג מקסימום חמישה תלמידים

כנראה במהלך החודש יתלו מודעה לחברי המועדון החברתי של העמותה עם האימייל שלי ואז פשוט מי שמעוניין יוכל לכתוב לי ונוכל לתאם או לבחור את מי מתאים ללמד ומי רציני ומי רוצה מה ללמוד וכוליי (תיאום ציפיות)

סוף סוף עבר פסח ויש לחם ואפשר להזמין פיצה עם קולה ולפתוח טלוויזיה על ערוץ המוזיקה ולראות ביחד עם השותפים ולהנות :)

שיהיה לכולם ימים שלווים וטובים 3>