מדבר אל הקיר

הרגשה טובה יותר – סימנים טובים?

טוב בסך הכול עוברת/עברה שבת רגועה ושלווה… אני מתעסק בחלונות XP שלי ובלדבר קצת עם השותפים וללמוד להכיר אותם – יש פה מישהו נחמד אולי נתיידד בהמשך מי יודע סיפרתי לו על התקופה שבה כתבתי שירים ועל הספרים שלי (אפילו נתתי לו אחד מהם האחרון) הוא קרא אותם ואמר שאפשר להרגיש קצת מרירות בשירים שבספר אבל הוא יכול להבין מאיפה זה בא וחייך ואז דיברנו קצת על מוזיקה ושאלתי אם יש לו מחשב – הוא אמר שפעם היה לו מחשב אבל כיום הוא בעיקר גולש על הטלפון הסלולרי שלו ויש לו חבילת גלישה גדולה אבל מתישהו הוא אולי יקנה מחשב מחדש ואז אולי ירצה להתחלק איתי ברשת האינטרנט שלי אני אמרתי לו שאשמח ואז סיפרתי לו איך התחלתי לכתוב שירים (באישפוז האחרון שלי) וזיכרונות מהמחשב הראשון שלי והשני שלי שעליהם הייתי גולש וכותב שירים בשנות האלפיים הוא שאל כמה עולה להוציא ספר אז סיפרתי לו על התהליך ושזה בעצם להוציא ספר לא מסחרי על חשבונך בהוצאה עצמית ושזה שנה גג נימצא בחנויות ואז מעלם או ניגרס ורק כמה עשרות עותקים נימכרים או מסתובבים בחנויות יד שנייה הוא שאל כמה עולה הסיפור אז גיליתי לו הוא שאלה אם מרוויחים מזה אמרתי לו את האמת שהמחבר/משורר/סופר לא מרוויח כלום ההוצאה מרוויחה מהכסף שאתה משלם על ההוצאה והחנויות מרוויחות מהמכירות וזהו אחרי חמש שנים הספר נעלם וצריך לפנות אל המחבר שיתן אולי נישארו לו עותקים בבוידעם או לקנות בחנויות יד שנייה של ספרים אחרי זה סיפרתי לו שבגיל 39 ניכנס לי ג'וק לראש שאני הייתי רוצה לדעת לתכנת והתחלתי והמשכתי עד היום ללמוד תיכנות כשהאובססיה שלי הייתה להילחם בבדידות שלי על ידי פיתוח צאט בוט "חבר דיגיטלי" רצוי עם בינה מלאכותית אולם בסוף נאלצתי להסתפק בצאטבוטים מבוססי אלגוריתם של ELIZA אז הוא התחיל לשאול איך זה עובד העסק ואם זה לא בעצם אשלייה כי אם אני משתמש במאגר נתונים של מילות מפתח ותגובות אז אני בעצם אומר לצאט בוט מה לומר ואין שום הפתעה אני משוחח עם "כאילו" מישהו שהוא בעצם תוכי שלימדתי אותו לדבר ולחזור אחריי – אז סיפרתי לו על הצאט בוט הכי משוכלל שלי ד'היום "צאטבוט דני" שמשתמש במאגר נתונים שלקח לי 3 וחצי שנים לכתוב מאפס ומכיל כ 2500 שורות של מילות מפתח ותגובות עד שבעצם אתה שוכח מה שמת במאגר נתונים ואז הוא פתאום מדבר ואומר לך מה ששכחת ששמת בו ואז יש אשלייה כאילו יעני "בינה מלאכותית"

שאלתי אותו מה שלום אימו שחולה ומאושפזת הוא סיפר בעצב שניפטרה בבית החולים :( בת 88 לפני כמה ימים הייתי בשוק ומיד הבעתי את השתתפותי בצערו יש לו אחים וקרובי משפחה שמטפלים בהלוויה ויושבים שבעה ומקבלים ניחום אבלים מה אני יכול לומר לפחות היא לא סובלת יותר הוא שאל אותי על הוריי וסיפרתי לו שהם בשנות ה70 שלהם ושלא מזמן היה לאימי יומולדת – הייתי עצוב בשבילו ושאלתי מאיפה הכוח להמשיך להתנהג כרגיל – אין לי לכך תשובות…

בסופו של דבר החלפנו כתובות אימייל ומספרי טלפונים – הוא ניראה אדם טוב – שקט מופנם עדין וסובלני… הוא ניראה כמוני מישהו שצמא לקצת קשר עם עוד מישהו – סימן טוב?

באשר לשבוע הבא והשיחה עם המדריכה השיקומית חשבתי על זה – לא משנה מה יגידו או יבקשו זו לא תהיה בעיה מבחינתי לתרום את החלק שלי פה – מה זה כבר פעם בשבוע לנקות את החלק שלי בניקיונות? או להתקלח ולהתגלח או לעשות כביסה? או לדאוג שיהיו לי אוכל ותרופות או לשלם חשבונות? - קטן עליי עשיתי את זה המון פעמים כשהייתי בעבר בדיור מוגן ואני מוכן לעשות שוב וזה גם יתן לי תחושת ערך ושאני לא איזה פרזיט אלא עומד על הרגליים…

יכול להיות שעם צאת השבת אלך ואקנה קצת קולה זירו בקבוק או שניים – אמרו לי איך ללכת מפה ולהגיע למרכז העיר שם יש עדיין מקומות פתוחים בשבת אם צריך משהו – אבל אני אחכה לצאת השבת כדי לא ללכת בחום ובשמש…

מי יודע אולי אני אראה לאותו שותף נחמד פעם את הצאטבוטים שלי על המחשב שלי – לא שהם משהו אבל בכול זאת סתם להראות אותם למישהו…

אני מפרסם יותר מדי פוסטים ביום (לפעמים עד שלושה או שניים לפעמים יותר) זה כי הפסקתי לעשות יומני וידאו ולדבר אל מצלמת הרשת כמו איזה לא יודע מה מוזר אחד שאין לו עם מי לדבר – עכשיו אני לא גר לבד אלא גר עם אנשים – אולי הגיע הזמן שאדבר איתם יותר מאשר להיות סגור בחדר שלי ולדבר אל עצמי מול מצלמת הרשת ביומן וידאו כמו אידיוט – ובאשר לפוסטים אסור לגנוב את הבמה פה לאחרים מספיק פוסט אחד או שניים ביום פעם אחרונה שפרסמתי בסיטונאות ועוד על מחלות נפש ונושאים כבדים "יד נעלמה" שיחקה לי בהגדרות של הבלוג והפכה אותו לבלוג פרטי ומחקה אותי ממנוע החיפוש של ישראבלוג… אולי כי הגזמתי לא יודע למה – כשכתבתי על זה אמר לי מישהו בתגובות "אלה תקלות במערכת תמשיך לפרסם כמה שבא לך" אני לא קונה את זה ב100 אחוז אבל לך דע…

נקווה שיהיה שבוע טוב לכולם…

נ.ב. - ואולי סימן רע? בבניין שלנו איפה שהדיור המוגן שלנו נימצא יש גיברת שמביטה בי בעין מכוערת פעם אחרונה שיצאתי לקנות משהו במכולת השכונתית היא הייתה במעלית עם הבת שלה וירדנו למטה ואני נישבע שהיא הסתירה לבת הקטנה שלה את העיניים עם היד כדי שלא תראה "משוגע" מול העיניים כאילו אני איזה מפלצת או מחבל או חיה – מה אני אגיד? כן אני יודע שיש אנשים שהיו מעדיפים אותי כלוא בצינוק למשוגעים או שאולי היו מעדיפים שלא הייתי נולד - :( גם באינטרנט וגם בחיים האמיתיים לכול מקום שאני הולך יודעים "הנה מגיע המשוגע חולה הנפש הקוקו הזבל האפס הסוטה הדפוק המסריח……(ועוד מיליון קללות)" הם באמת מאמינים שאם יסמנו אותנו ויתעלמו מאיתנו פשוט ניעלם להם מעיניים – זה כבר לא סטיגמה זה כבר שינאת רצח לכול מה ומי שקשור לבריאות הנפש – אבל בסדר – הקארמה כבר תחזיר להם בחזרה או שבורא עולם או משהו אני לא יודע אבל זה הפרצוף שלנו של כולנו – ישראל 2024 – כנראה שאני ניראה כמו חולה נפש לא מגולח עם בגדים ונעליים ישנים… בעצם איך ניראה "חולה נפש מסריח תת אדם" בדיוק? כלומר מי מחליט על הסימון של חולי נפש? על האפליה הסיסטמטית העמוקה? ובעצם מה זה שונה מסתם גזענות? ושנאת האחר? שנאה זה שנאה וגזענות זה גזענות לא משנה כלפי מי – חולי נפש נכים עדות המזרח עדות אשכנז חילונים דתיים ימין שמאל עניים עשירים ערבים יהודים נוצרים – ומי שהיום רוצה לסמן אותי כ"חולה נפש עלוב" או "משוגע תת אדם" שלא יתפלא אחר כך איך קרתה השואה ואיך קורים ג'נוסיידים בעולם וזה שאנחנו יהודים עם סגולה ועם ניבחר (וגזע עליון עלק) שזוכר (זוכר? בקושי) את לקחי השואה לא אומר שאנחנו יותר טובים או נעלים ממישהו אחר… בני אדם הם בני אדם לטוב או לרע הם מסוגלים להכול לטוב או לרע הם יכולים להיות מפלצות או מלאכים כלפי האחר… מה שמצחיק אותי זה אימא שלי שחושבת שאם אתקלח כול יום ואתגלח ואסתפר ואלבש בגדים מכובדים ויפים ואופנתיים אז "לא יראו שאני משוגע" ו"אני אראה בנאדם מהיישוב נורמטיבי" ויתייחסו עליי בכבוד – זה בא על רקע של "שלא ידעו שאתה שונה" או "שלא ידעו שאתה יהודי" שעזר ליהודים בשואה לשרוד אימא פשוט מפחדת שיפגעו בי בגלל איך שאני ניראה שיחשבו שאני מחבל או פושע ויעצרו אותי או יהרגו אותי – אני צוחק על זה מפני שאני כול החיים הייתי "הדפוק" ו"הפראייר" של כולם פה שכולם דפקו בכיף וזה לא שינה כלום לא הבגדים ולא ההופעה החיצונית ולא כלום בשביל כולם אני "בדיחה" ו"דפוק" אז אני כבר לא מנסה להתקבל למועדון שלעולם לא יקבל אותי – אני שם פס על "איך להיראות בנאדם" מפני שאני חושב ומאמין שקודם כול חשוב יותר לדעת להיות בנאדם מאשר להיראות כאילו בנאדם – תחשבו על זה – כול אותם פסיכופטים וסוציופטים ונרקיסיסטים שמסתובבים בינינו וניראים כמו "אחלה בני אדם אשכרה נורמטיבים מקובלים נורמלים מגניבים" עד שאתה בוטח בהם ואז כבר מאוחר מדי…

עוד פחות משבועיים וחצי

אוטוטו אני שם ואני כבר מת להיות שם ולגמור עם הרכבת שדים הרים הזו של מצבי רוח משתנים ושל ההורים שאני לא יכול בלעדיהם ולא יכול איתם – מעין מסע בלופ של רוגע ושלווה שמתחלפת לכעס וחרדה ואז לעצב ודיכאון ואפילו לייאוש שאז קופץ לאופוריה ולאופטימיות ואז מתרסק לתוך שינאה עצמית ושנאה לכול מה שקיים בעולם...

הייתי רוצה כבר להיות שם בחדר הקטן שלי בדיור מוגן ולהתחיל דף חדש וחיים חדשים ותקופה חדשה בחיים – יש שיקראו לזה הרפתקאה חדשה אם כי בגיל שלי זה קצת מוגזם...

אני מנסה לדמיין את עצמי שם מגשש אחרי להסתדר שם לסדר את החפצים שלי בחדר ולהרכיב את המחשב ולהתחבר לאינטרנט ולשנות כתובות ואז להתחיל לאט לאט לצאת אל שאר הדירה ולבדוק לאן נושבת הרוח ומי נגד מי ומה החוקים פה ואיך אני שורד פה ואולי מתחיל ליצור קשר עם מישהו ויוצא מהבדידות המזהרת שלי – ולדעת שעכשיו אני פחות חייב לתת דין וחשבון להורים שמשגעים אותי לפעמים ואני מת עליהם ואוהב ושונא אותם לפעמים...

אני מנסה לדמיין את עצמי מעשן שם על המרפסת נהנה מרוח בריזה של בוקר או מלראות את השקיעה

אני מנסה לדמיין את עצמי הולך למצוא איפה מושכים כסף ואיפה המכולת והסופר ואיפה אני יכול לקנות מצרכים ואוכל...

אני מנסה לדמיין את עצמי מנסה להמשיך בכתיבה שלי ובלימודי תיכנות שלי למרות הכול...

אני מנסה לדמיין את עצמי משלם את החובות שלי בדירה הזו מנקה משלם את החלק שלי בחשבונות קונה אוכל ניכנס להתקלח עושה כביסות – בקיצור מתפקד יותר טוב ולא תלוי בחסדיי ההורים ואבא וגם לא צריך לדפוק להם חשבון יותר

אני מנסה לדמיין את עצמי מדבר בשיחות והישיבות דירה עם הצוות עם אם הבית והעובד הסוציאלי מנסה לעשות רושם טוב על כולם ולא מתפרץ מכעס אלא מסביר מה מציק לי

אני מנסה לדמיין שאני לא לבד שם ושכשאני מרגיש רע יש לי עם מי לדבר על זה ומישהו שם נחמד מספיק כדי לנחם ולתמוך בי (אני מקווה שיהיה מישהו כזה)

-

מה לא עשיתי כדי להתחבר לישראבלוג? אל תישאלו כי בסופו של דבר תמיד נחזור לפה ותמיד יהיה לנו את ישרא לפחות עד שהאתר יתפגר רשמית...

וכול זה למה? כי אנחנו שנואים בעולם עכשיו ואנחנו יהודים וישראלים שנואים ברשת – בכול המקומות שאני מנסה ללמוד תיכנות או לקבל תמיכה נפשית ברשת שנאו אותי כי הייתי חולה נפש דפוק ועכשיו גם שונאים אותי כי אני יהודי וישראלי ורואים את כולנו כמקשה אחת כפושעים ונבלים – וזה הזמן שלנו הישראלים הגיקים והעכברי מחשב הישראלים לחפש אחד את השני ולא את ג'ון מאנגליה או את סטיב מארה"ב ולא את גונזלס מוונצואלה למה? כי הם שונאים יהודים ושונאים את ישראל עכשיו לעולם מאז ולתמיד – אין לי מה לחפש שמישהו יעזור לי בתיכנות בצאט של איזה קהילת מפתחים כי הם שונאים אותי ואת ישראל ואת היהודים ואין לי למה לצפות לבל תה וסימפטיה בצאט תמיכה לבריאות הנפש מארה"ב מאותה סיבה – אף אחד לא אוהב אותנו עכשיו מאז שהתחילה המלחמה הזו העולם כבר לא מפחד להוציא החוצה את האנטישמיות ושנאת ישראל שתמיד כוננה בו - מנוצרים חובבי ישו ועד לפרוגרסיבים מטורללים עד לראקציונרים ימנים שמרנים ועד בכלל כולם מצאו את מי לשנוא אותנו...

אז אני לא מדבר עם לא ישראלים או יהודים אלא מחפש קשר עם ישראלים בצאטים סגורים לישראלים בטלגרם ובIRC ובדיסקורד (אם בכלל קיימים כאלה)

אני גם מתכוון להתחיל ללמוד תיכנות מחדש עם מורה פרטי ישראלי ולא להסתמך על טובות של איזה ברזילאי שמנצל ופוגע בי...

ובסופו של דבר אנחנו חייבים להיות מאוחדים כי אם נשנא אחד את השני :( ... כבר היינו בסיפור הזה לא? שינאת חינם? לא חראם? מספיק שונאים אותנו גם ככה גם נשנא אחד את השני? תחשבו על זה? שנאה לא נותנת כלום היא פוגעת בנו ובאחרים -

שלום אני חזרתי קצת לכתוב פה אחרי שלמעלה משנה פלוס (נידמה לי כשנה לפחות) לא יכולתי להתחבר לישרא-בלוג משום מה... (האתר הופיע כחסום - מישהו יודע על זה משהו?)

מה חדש אצלי? ובכן הסיפור של לשכור דירה ולגור בדיור עצמאי / לוויין ניגמר - אני בקרוב מאוד חוזר לגור בדיור מוגן לניפגעי נפש - זה בת'כלס מה שאני רגיל אליו - רוב חיי חייתי במסגרת הזו האפיזודה הזו של לגור בדירה לבדי הייתה זמנית ככול הניראה

מה שהיה פה הכי קשה לי בכול השנים שגרתי פה (חמש שנים) הייתה הבדידות הממארת בדידות כרונית אקוטית - מה לא ניסיתי לעשות בשביל למלא אותה במשהו - תיכנות בבייסיק צאטים למיניהם כתיבה יוצרת ניסיונות נפל ללמוד לנגן בגיטרה מוזיקה וכוליי - אבל בסופו של דבר הכול ללא תכלית...

בכול אופן זה סגור וגמור בעוד כחודש לערך אני אהיה שם בחדר שלי בדירת דיור מוגן עם שותפים ניפגעי נפש ועובדת שיקום ועובד סוציאלי - מדירה קטנה אני אעבור לחדר קטן ואצטרך (כבר התחלתי) להיפטר מכול מה שלא אוכל לקחת - הרבה דברים למסור או לאפסן או פשוט ליזרוק... את האמת זה קשה - ומרגיש כמו מכירת חיסול של החיים שלי פה - אני אוכל לקחת איתי רק את הדברים ההכרחיים והבסיסיים ביותר וזהו - את המחשב ציוד למחשב שולחן מחשב כיסא מחשב מסמכים אישיים ודברים אישיים תרופות כלי מיטה ומצעים בגדים וגם את הכוננית סיפרייה ואת אוסף ספרי השירה שלי ואולי עוד כמה קישקושים וזהו... כול היתר למסור לאפסן או ליזרוק

אני אצטרך לחכות כחודש חודשיים עד שאוכל להתחבר לספק אינטרנט שלי כניראה ועד אז אגלוש משם מהטלפון

בגדול כשאני חושב על זה... מה שאמרו לי "אל תעזוב את הדיור המוגן שום דבר טוב לא מצפה לך שם בחוץ" היה צודק במאה אחוז אבל אני רציתי לנסות עד שהבדידות שברה אותי וההורים והמשפחה כבר לא יכולים לסחוב אותי על הגב יותר

אני חוזר לדיור מוגן לניפגעי נפש יהיו לי שותפים שימררו לי את חיים וצוות קשוח וחוקים וסדר יום ומשטר - אבל לפחות לא אהיה לבדי -

מבחינתי האושר לא קיים זה פיקציה מיתוס אגדה שקר - ואין לי בית בעולם - הבית שלי הוא ביסורים ובסבל ובבדידות...

מבחינתי גם אין אנשים טובים - זה פשוט כול אחד והדעות הקדומות שלו והאגו שלו והגיזענות שלו והשנאה שלו והסטיגמות שלו והשנאת חינם שלו בלב - הם מסתכלים עליי ורואים מה? חיה? חיה לא אנושית? חיה משוגעת? פראייר שאפשר לרמות ולדפוק? - "עזבו אותו הוא דפוק" כמו שאמרו עליי כולם תמיד בבית ספר ובשכונה ובכול מקום - ומי שחלש ו/או טיפש ולא יכול להגן על עצמו - יאכל אותה ויסבול - זה לא אני קבעתי זה המציאות קבעה ועם המציאות אתה לא יכול להתווכח ולא לשנות - אתה לא יכול לשנות גורל ומזל וחוקים שמישהו קבע עוד לפני שנולדת...

אני חושב על כול אלה שלמדו איתי בתיכון וכיום מנהלים את עינייני היקום ואילו אני נישארתי תלוש וחלש ונכה וחולה וקטן ועלוב ובודד - אני פתטי כי אני כותב פה בבלוג בישראבלוג כמו מישהו שנישאר תקוע על ספינה טובעת כשכולם כבר נטשו וגם אתם עם התגובות שלכם שבטח יהיו "מה אתה בוכה? שוב פעם אתה עם ה"אכלו לי שתו לי" שלך?"

למי שאני כותב פה ובשביל מי? בשביל קוראים? בשביל פופולריות? בשביל מי? בשביל מה? לעזאזל?

who gives a shit?

ברגע שאנשים יודעים שאתה ניפגע נפש אף אחד לא רוצה שום קשר איתך וכולם מבטלים אותך ומפלים אותך ובשבילהם אתה חיה מטונפת ומשוגעת (שמישהו יקרא למשטרה! יש פה משוגע מסריח!)

פאק איט אני לא צריך את זה ת'אמת אני לא צריך 70 אחוז מכול מה שאני עושה או שיש לי

הייתי יכול להיות הומלס ברחובות שאף אחד לא שם עליו ולפי דעתי ככה כולם רוצים אותי או מעדיפים אותי להיות הומלס או כלוא בצינוק בבית כלא או במחלקה / מוסד סגור פסיכיאטריים - ככה כולם היו רוצים / מעדיפים שאהיה... לטאטא אותי מתחת לשטיח ולא לראות אותי ולא לשמוע אותי ולא לקרוא אותי... אז כנראה שלחזור לדיור מוגן זה הדבר הנכון לעשות...

אני לא אתגעגע לדירה הקטנה והבודדה הזו ואני לא הולך לשום מקום טוב אני המקום שאני שייך אליו זה הסבל ולסבול - לחטוף מכות והשפלות ולסבול מנידוי וחרם ואפלייה abuse לאכול אותה מכול הכיוונים זה כול החיים שלי ואני לא מכיר משהו אחר...

ישראבלוג חסום ישראבלוג פתוח ישראבלוג פרוץ ישראבלוג מאובטח בלה בלה בלה אפילו ישראבלוג לא סובל את האף שלי אני לא בא לו טוב בעיניים אני משוגע מסריח -

מה שמצחיק זה שישראבלוג הוא כמו הטיטאניק כול המקובלים והמגניבים כבר עשו את הסיבוב שלהם עליו ונטשו את הספינה אז מי נישאר? השרוטים והדפוקים והדחויים ואלה שאין להם חיים נישארו לכתוב ולהתפרק בלייב באיזה ריאליטי פריק שואו למרות שכיום כבר כולם עושים את זה בפייסבוק...

זה כנראה הפוסט האחרון שלי לפחות לתקופה הקרובה - הראש לי יהיה עסוק במעבר לדיור מוגן ולתקופה מסויימת לא יהיה לי אינטרנט אפילו וגם כשאני אהיה שם... למי יהיה זמן או ראש לפוסטים בבלוג פתטי....