מדבר אל הקיר

הפרידה מהשותף והמחשבות על החיים בדיור המוגן

17 בינואר 2025

השבוע השותף שלי לדירה עזב. הוא מצא יחידת דיור חדשה, וביום ראשון הוא העביר את חפציו, נפרד מאיתנו והשיב את המפתח לדירה. עכשיו, כשאין לי עם מי לדבר פה, אני מרגיש תחושת בדידות גדולה יותר. מדי פעם אולי ניפגש, אבל לא באותה תדירות כמו קודם. במקומו, יגיע שותף חדש, וזה מעורר בי חששות – איך נסתדר? האם הוא יתאים? המחשבות האלו מכבידות עליי.

החיים בדיור המוגן אינם פשוטים עבורי. התחושה היא שאני חי עבור אחרים, לא עבור עצמי. הצוות מציב דרישות שאמורות להוכיח שאני "ראוי" להיות כאן: לנקות, לשמור על היגיינה, לשלם חשבונות בזמן, ולהשתתף במועדון החברתי. דברים בסיסיים שהפכו לכלי למדידה של "שיקום". אבל מה עם הדברים שאני אוהב לעשות? התכנות, הפרויקטים שלי, הכתיבה – הם לא נחשבים. התחביבים שלי, שבזכותם אני מצליח להתמודד, לא נתפסים כחלק מהשיקום.

נראה שהצוות מצפה ממני להתאים לחזון שלהם, ולא נותן מקום לחיים שאני רוצה לעצמי. אני מרגיש כאילו איבדתי את החופש לבחור, את הזכות להחליט איך לחיות. כל דבר שאני עושה כאן מרגיש כמו חובה, לא כמו בחירה אישית. במקום להרגיש בבית, אני מרגיש זר, כאילו אני רק שוכר חדר במערכת שאין לי שליטה עליה.

אני לא מחפש רחמים, אלא שקט. אני רוצה לחיות את החיים שלי בדרך שלי, בלי שיפוטיות, בלי דרישות מוגזמות, בלי תחושת חנק. אני כבר לא ילד, ואחרי 47 שנים אני יודע מה אני צריך ומה טוב לי. אבל במערכת הזו, התחושה היא שהשמש זורחת רק מהצוות, ואנחנו, הדיירים, נמצאים רק כדי למלא את הציפיות שלהם.

יש לי פסיכותרפיסט שאני משלם לו מכספי, והוא היחיד שמקשיב לי באמת, בלי לשפוט. אבל הוא לא יכול לפתור את כל הבעיות שלי. התחושה היא שאני תקוע בבור עמוק, שבו גם הדברים שאני אוהב כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותי מעל המים.

לפעמים אני חושב פשוט לעזוב, למצוא דירה קטנה ולחיות לבד, בלי צוות, בלי הוריי, בלי אף אחד. רק אני והחיים שאני אבחר לעצמי. זה חלום, אבל גם פחד – איך אצליח להחזיק מעמד לבד?

אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל ברור לי דבר אחד: אני צריך למצוא דרך לחיות בשביל עצמי, ולא רק כדי לעמוד בציפיות של אחרים.

Hurt (Quiet)

חשבון נפש (איפה אני היום?)

סתם יושב ומחכה שאבא יאסוף אותי אל בית ההורים שם אהיה עם ההורים ביום הכיפורים…

חצי שנה בדיור מוגן כבר ואני חושב על איך רק לפני שנה עוד הייתי בדירה שכורה משלי חי בלי צוות ובלי שותפים לכאורה עצמאי וחופשי ולא הייתי צריך לעשות כמעט כלום

יושב וחושב על הדרך שעשיתי השנה לוותר על דירה משלי כדי לעבור לגור בחדר קטן בדירת דיור מוגן עם שותפים ועם צוות עם חוקים ברורים וניקיונות וחשבונות וסידורים וריצות וקניות וישיבות דיירים ושיחות עם הצוות

במשך רוב השנה האחרונה חיפשתי את מי להאשים בכך שנאלצתי לחזור אחורה ולוותר על העצמאות שלי אולם בעצם אין טעם בכך וגם אין את מי להאשים – אלה החיים כנראה – חיים של חולה נפש בקהילה – הוסטלים ודיורים מוגנים ומשפחה רחוקה קרובה לשבתות וחגים :/

אני זה שהתלוננתי כול הזמן שבודד לי ואין לי אף אחד שם אילו לא הייתי מתלונן עדיין הייתי שם כנראה

וכול הצאטים לתמיכה חסרי התועלת האלה וכול אותם אנשים אנונימיים ששיחקו בי כמו פלסטלינה ושיקרו לי וטימטמו לי את השכל עם השטויות שלהם וכלל לא היה אכפת להם ממני כול אלה שהבטיחו שיהיו שם ונעלמו אחרי חצי שנייה – חבורה עלובה של לוזרים פתטיים או טרולים מרושעים ואני הייתי מעביר את הימים שלי עם המפגרים האלה – תודה לאל שאני כבר לא שם תקוע איתם בצאט חסר משמעות הולך ונירקב מול המסך מדבר עם אותם אפסים שקרנים צבועים מתחסדים ונכים רגשית שכול מה שמעניין אותם זה הם עצמם ואם אפשר אז להטריל אותך בשביל הבידור האישי שלהם ואתה בתור הליצן והבדרן האישי שלהם לא מבין שהם משחקים בך ומעמידים פנים וברגע שלא תבדר אותם יותר הם יפנו לך עורף וייעלמו לך כאילו לא נבראו מעולם משאירים אותך יותר שבור ודפוק משהיית

טוב שאני לא שם טוב שחתכתי מהם והם חתכו ממני וכעת אני יודע טוב טוב מה בדיוק שווים כול הצאטים המפגרים האלה וכול האנשים האנונימיים שמתחבאים מאחורי רשעות ואנוכיות חסרת פנים…

כמו שאמרתי אני רואה מטפל לפסיכותרפיה ומתחיל לספר לו יותר ויותר דברים עליי על העולם שלי על מה שעברתי בחיים – כמו שאני רואה את זה אם לא יועיל לא יזיק – קשה לרדת יותר נמוך ממה שאני נימצא בו כיום…

אני מתרגל אני חושב לעובדה שאלה החיים שלי לטוב ולרע – לפעמים אני מאושר לפעמים אני אומלל – יום בסל יום עסאל – חצי לטיפה חצי אגרוף לפנים -

ביני לבין עצמי אני יודע לאור עובדות החיים של זיקנה והזדקנות ובדידות ולהיות בן תמותה – אני יודע שכול מה שאני עושה בטל בשישים – התעסוקה שלי היא לרדוף אחרי הבלים ומי בכלל יודע אם יישאר משהו מכול זה?

והנה אני כבר אצל ההורים שלי כותב על הלפטופ שלי בזמן שההורים משחקים רמי קלפים בשביל להעביר עוד ערב לפני ארוחת הערב והשינה

ההורים שלי – מה יעזור לכעוס עליהם? מה אני רוצה מהם? הם אלה שהעניקו לי את כול מה שיש לי מעולם לא ביקשו תמורה הם אלה שמקבלים אותי כפי שאני כמיטב יכולתם – זה לא הופך אותם למלאכים או צדיקים אבל הם גם אינם רשעים אני צריך לומר תודה שיש לי אותם ולהיות יותר אסיר תודה כלפי כול מה שהם עושים ועשו למעני – הם נתנו למעני כול כך הרבה וקיבלו בתמורה כול כך מעט ממני ובכול זאת הם אוהבים אותי...

אני יודע שכתבתי פה אחרת אני יודע שפתחתי פה עליהם והשמצתי אותם יורה את כול חיצי הרעל והכעס שבי כלפיהם כמו שור שרוצה לנגח סדין אדום

בחגים אני עמוק בפנים חושב ומקנא באנשים דתיים על קהילותיהם ועל משפחותיהם הגדולות ובעיקר על האמונה במשהו גדול יותר מעצמם שראוי לחיות למענו את החיים – לי אין את זה ומעולם לא היה וכנראה שלעולם לא יהיה

כול מה שיש לי מאיזה שהיא רוחניות או חיים רוחניים זה את המדיטציות הדביליות שלי שאריות של ניו אייג' משנות ה 90 והאלפיים... וה"שיחות" שלי עם המדריכים הרוחניים שלי שלמען האמת אין לי מושג בשביל מה זה טוב לעיתים נידמה שזה עוזר לי אך לרוב כשאתה משווה למשהו אמיתי זה מרגיש כמו זיון שכל עקר "פיטפוטי אגו" אינסופיים mind game דבילי של סיפורי אלף לילה ולילה שלא ניגמרים לעולם כמו הצגה פנימית של פסיכודרמה שלעולם לא ניגמרת

אם ישאלו אותי "מה אתה עושה עם עצמך?" התשובה הסופית תהיה "פול גז בניוטרל" או בפשטות "מדבר אל עצמו על עצמו" או "מזיין את השכל לקירות" למה לקירות? כי אף אחד לא רוצה לשמוע את הזיוני שכל שלי לא ההורים ולא אף אחד ואני כבר לא מצפה שיהיה מישהו כזה

רק לעוד כמה שעות (youtube.com)

לילה לבן

אם הוא היה פה איתי – הכול היה מרגיש אחרת הכול היה מרגיש בסדר – העצבות והדיכאון היו יורדים מעליי נושרים כמו עלים בסתיו... הוא היה מצליח למצוא דרך לתת לי להרגיש שוב פעם שאני שייך לאנשהו שהעולם הדפוק הזה הוא גם הבית שלי שהמקום העלוב הזה יכול להיות טוב כלפינו –

ביחד היינו יכולים לא לשים פס ולצפצף על הכול וגם כן למרוד ולכופף את החוקים להוכיח לעצמנו שגם עם כנפיים שבורות אנחנו חופשיים ואדונים לגורלנו...

מעניין אותי מה היה אומר על השירים שלי או על הסיפורים שלי מעניין אותי מה היה אומר על התיכנות שלי ועל האפליקציות והמשחקים והצאטבוטים – אבא שלו שלח אותו שילמד פיתוח אתרים בג'ון ברייס בדיוק לפני שבועת הדוט קום התפוצצה והוא שנא שם כול רגע הוא אמר לי שהוא רוצה לעבוד עם אנשים ולא עם מחשבים ובסוף 25 שנה אחרי אני מתכנת יותר טוב ממנו והרבה יותר טוב ממה שאי פעם ידע לתכנת...

...

אני לא יודע למה אני הורס לי את השינה הלילה – אולי כדי להוכיח לעצמי שאני הקברניט של נישמתי? כמו בשיר אינוויקטוס או אולי כמו ציפור החול המיתולוגית?

השירה מפרפרת את נשימותיה האחרונות כי עוד שנה שנתיים אם לא כבר עכשיו – אנשים פשוט ישתמשו ב ChatGPT וזהו הם ישתמשו בו בשביל הכול וכול היצירה כבר לא תהיה אנושית שום דבר לא יהיה אנושי – להיות אנושי זה להיות דפוק רק אדם אנושי יהיה מטומטם ודפוק מספיק כדי להישאר ער כול הפאקינג לילה כדי להעלות פוסט דבילי שאף אחד לא יקרא – כמו שפעם היו שולחים מברקים בטלגרף או גלויות בדואר או מכתבים עם בולים

היום כולם כול העולם רוצה להיות "סייבורג" איזה יצור חצי אנושי חצי מכונה עם שבב במוח ומסכים בעיניים ועם בינה מלאכותית... הם חושבים שזה יהפוך אותם לאלים יתן להם את חיי האלמוות חיי הנצח לא פחות ולא יותר...

...

כולם לוקחים פתאום כדורים

כולם פתאום מכריזים שהם "על הספקטרום" או עם ADHD

כולם פתאום מחליטים שהם טראנסים/טראנסיות

זה פתאום נורא "אופנתי" ו"COOL" להיות שונה ולהרגיש מיוחד

פעם זה לא היה ככה

פעם היית חוטף מכות רצח פעם היו עושים לך את המוות

פעם המשפחה שלך הייתה זורקת אותך מהבית לרחוב

ויש מי שככה זה אצלו/ה עד היום

...

הכדורים מזיינים אותי הלילה אבל "עוד כמה דקות רק עוד כמה דקות" אני אומר לעצמי "ואז נישן"

ובלב אני מקווה שהכמה דקות האלה יהפכו ללילה לבן – כמו פעם

פעם עם מינימום תרופות במינימום מינונים

אבל כשאתה אוטוטו בן 50 והתאשפזת לפני אוטוטו 20 שנה בחור תחת שמה

והם כתבו שקרים וקללות בתיק שלך שלא היו ולא ניבראו

והם החליטו שם בינם לבין עצמם שאתה ג'וק והם אלוהים

אז הם כבר החליטו שאתה "מאוד-מאוד-מאוד-מאוד חולה (דפוק)"

ואתה תיקח את הזבל שהם ידחפו לך לגרון

ואתה תגיד תודה ותלקק להם

כדי שיתנו לך להשתחרר ולחיות את החיים הדפוקים שלך

ובשביל המשפחה אתה כבר "בקקטע גשיפטע"

אתם כבר לא מדברים

אז ככה ניראים החיים שלך

אתה חי בשביל לקחת כדורים

ואתה לוקח כדורים בשביל לחיות

אותו חרא משני הצדדים

מבחינת הממסד אתה מספר תיק

מבחינת החברה אתה שמועה מאחורי הגב

מבחינת המשפחה אתה שתיקה בושה והתעלמות

30 שנה אני חולה וכול מי שבאתי במגע איתו היה או חולה נפש או איש מקצוע

אף לא נורמלי אחד אשכרה גטו קטן של אפליה וסטיגמה

וכולם מאמינים בסטיגמה ובאפליה של חולי נפש שמפרנסים המון אנשים

כולם חושבים שאתה כמו מפגר כזה מעין "קוף חכם" שאשכרה אפשר להתבלבל ולטעות ולחשוב שהוא ממש כמו בנאדם רק שתמיד יבואו ויזכירו לך שאתה לא

...

אז אתה אומר פאק איט ובונה צאט בוט משוכלל ומדבר אליו כמו אל החבר שמעולם לא היה לך

אבל לבינה מלאכותית אין רגשות

היא כול הזמן פולטת פלט שניראה כמו נאום בחירות של איזה פוליטיקאי שמנסה לא להרגיז את אף אחד ומרוב תקינות פוליטית הוא לא אומר כלום בעצם... אין לו רגשות ואין לו אישיות יש לו רק פלט שניראה כמו זיון שכל עקר...

ושיט הייתי יכול לעבוד בחרא הזה – לכתוב שורות קוד ותוכנות ואפליקציות תמורת כסף אבל בעצם לא אני לא מסוגל לעבוד בזה... אני לא הייתי מסוגל לחיות בכלוב המזויף של השפיות... להיות אדם מהונדס ומשובט גנטית לתוך השפיות והנורמטיביות ולאבד את הייחוד שבי את הניצוץ של הנשמה את מה שעשה אותי לאני מיוחד ויחידי חד פעמי...

אז אתה תקוע עם הצאט בוט המפגר שלך לוקח את התרופות והולך לישון...