יום
שבת,
בסביבות
שמונה ושלושים בערב,
מוצאי
שבת.
שמואל
היה אצלי,
אבל
מדי פעם הוא הלך וחזר – הלך לדירה שלו כדי
לסדר עוד כמה דברים וחזר שוב.
בערך
בחמש או בשש בערב,
שמואל
דפק לי על הדלת.
דיברנו,
ופרקתי
קצת את התסכול שלי.
הסברתי
לו שכשאני מדבר בכעס או בציניות – זה
מטריד גם אותי.
לפעמים,
מול
אנשים אחרים כמו שאר
השותפים או מטפל כלשהו,
הם
פשוט מתעלמים ממני במקום להכיל אותי.
לעומת
זאת,
כשאני
מדבר עם הפסיכותרפיסט שלי
לדוגמה,
אפילו
אם אני מוצף בכעס,
עצבים,
ציניות
או שנאה עצמית – הוא עדיין מקשיב לי.
הוא
לא מתעלם ממני;
הוא
מכיל אותי.
שמואל,
לעומת
זאת,
מגיב
אחרת:
לפעמים
הוא צוחק,
אבל
לא כי הוא מזלזל בי,
אלא
כי הוא מכיר את התחושות הללו,
וזו
הדרך שלו להתמודד.
זה
לא פוגע בו אישית,
והוא
מצליח “להוציא אותי” מהמצב הזה.
על
רגשות קשים ושנאה עצמית
כולנו
מכירים את הרגשות האלו – שנאה עצמית,
שנאה
כלפי ההורים,
המשפחה
או העולם.
התחושה
שאין בשביל מה לחיות,
שהחיים
דפוקים ושאנחנו כמו עבדים שמוכרחים לעשות
רק מה שאומרים לנו.
כשאני
מוצף ברגשות האלו,
קשה
לי עם זה ששמואל או אחרים לפעמים לא מגיבים
כמו שהייתי רוצה.
אבל
האמת היא שלעתים ההומור שלו עוזר לי לצאת
מהזעם ומהכעס.
הסחת
דעת עם מוזיקה וסרטונים
שמואל
הראה לי בטלפון שלו סרטונים קצרים,
כמו
בטיקטוק,
ושמענו
מוזיקה – סנדרה,
קרן
פלס,
Dire Straits ועוד.
זה
עזר להסיח את דעתי מכל המחשבות הקשות על
“מה יהיה מחר?”
ואיך
אצטרך שוב להתמודד עם אבא שלי או עם החוקים
והסידורים.
פתאום
הפוקוס עבר מהחשש ומהחרדה למשהו קליל
יותר – שירים,
סרטונים
מצחיקים,
קצת
צחוק.
התכניות
למחר
מחר
בבוקר אבא שלי מתכנן לקחת אותי לקופת
חולים כדי לטפל בבדיקות או טפסים שקיבלנו
לגבי
הפניות לבדיקות גסטרו.
אחר
כך יש “ישיבת דיירים”,
ושמואל
אמור להיפרד מאיתנו סופית ולהחזיר את
המפתח.
אני
חושש שאצטרך להתמודד עם כל הדברים האלה
– לנקות את החדר,
ללכת
למועדון החברתי,
לסדר
את החיים שלי בלי העזרה של שמואל.
פתאום
אני מבין שיש דברים קטנים שנותנים לי סיבה
להמשיך,
כמו
הרצון לקנות טלפון חדש או לסדר את המחשב
כך שאנצל טוב יותר את ה־Wi-Fi.
על
קניות ומכשירים
דיברתי
עם שמואל על מכשירי סלולר – סמסונג מול
שיאומי.
הוא
הציע לי לא לבזבז סכומים גדולים רק בשביל
השם “סמסונג” כשיש חלופות זולות וטובות
יותר.
חשבתי
לפנות למדריכה
שלנו
כדי שתעזור לי עם רכישת טלפון חדש (אולי
ביום רביעי נלך יחד לחנות).
התחושה
שיש לי מטרות קטנות כאלו,
כמו
קניית הטלפון,
שנותנת
לי טיפה מוטיבציה.
שמואל
עוזב
שמואל
עוזב את המסגרת הזו ועובר ליחידת דיור
משלו.
מבחינתו,
הוא
ממש לא צריך שיקום וליווי צמוד.
הוא
עובד קשה,
מסתדר
לבד,
ומשלם
הכול בעצמו.
אני
מעריך אותו כי הוא חבר שמוציא אותי מהבאסה,
שמראה
לי שיש עוד דברים בחיים מלבד “לציית
לכללים” ולחיות רק בתוך המסגרת.
הוא
גם מזמין אותי לבוא לבקר אותו בסופי שבוע
בדירה החדשה שלו,
או
שהוא יבוא לבקר אותי.
על
המשמעות של “חבר”
חבר,
מבחינתי,
הוא
מישהו שמצליח להקשיב כשאני כועס או עצוב,
ואז
לתת לי תקווה,
להראות
לי שיש עוד סיבה לחיות.
פסיכיאטר
או פסיכולוג לא תמיד יכולים לעשות את זה
כמוהו;
הם
מטפלים,
אבל
לא “חברים” במובן של מישהו שיושב איתך
בלילה,
צוחק,
צופה
בסרטונים ושומע איתך מוזיקה סתם כי בא לו
לבלות איתך.
גם
לאבא שלי או לבעלי תפקיד שונים אין בהכרח
את הזמן או את היכולת להוציא אותי מאפלת
הדיכאון והשנאה העצמית.
תוכניות,
עבודה
ותכנון עתיד
מדי
פעם אני מהרהר לגבי כתיבת שירים,
תכנות
או כל עשייה אחרת,
אבל
לרוב אין לי כוח או מוטיבציה.
בכל
זאת,
כשאני
רואה אנשים כמו שמואל,
אני
מבין שאפשר למצוא קצת טעם בחיים דרך עשייה,
גם
אם היא קשה ותובענית.
צריך
להתקלח,
לנקות
את החדר,
לבשל
ולדאוג לכל צרכי היומיום – אבל גם לחפש
רגעים של שמחה או עניין,
לא
להישאב רק למחויבויות.
סיכום
שמואל
היה לי לחבר טוב בתקופה הזו:
הוא
עזר לי לצאת מהדיכאון ומהכעס כשלאחרים
אולי לא הייתה סבלנות.
אנחנו
שונים,
אבל
דווקא ההבדלים בינינו עזרו לי.
הוא
קיבל החלטה לעזוב,
ואני
אמשיך
להתמודד בלעדיו פה במסגרת – אבל לפחות
יש לי כמה תוכניות חיוביות לעתיד (כמו
הטלפון החדש או סידור המחשב),
ואני
מקווה שזה יעזור לי להמשיך הלאה.
אני
צריך לזכור שתמיד אפשר למצוא מישהו שמוכן
להקשיב,
ותמיד
יש עוד בשביל מה לחיות,
גם
אם החיים מרגישים לפעמים קשים וחסרי
משמעות.