זה היה מן שבוע מגומגם כזה.קיבלתי משימה - לשים לב לכל פעם שהאוטומט שלי פועל על מנת להדוף קבלה של משהו ממישהו או לחלופין קבלה שלי את עצמי. לשים לב כשאני מחליפה באוטומט מחשבה חיובית במחשבה דואגת או מבטלת ולא נעימה.
או אה או אה.
זה קרה הרבה.
"את יפה."
-"פףףףףףף."
"רותם סלע הייתה משלמת הון כדי להראות כמוך. את צריכה לדגמן"
-"כן, לדגמן מסיכות פנים."
אפילו באימון, כשאני יודעת שנתתי הכל (וזה עדיין הרגיש לי לא מספיק) והמאמן מרים לי והקבוצה גם כן.
אני מסמנת עם היד תנועה של 'ככה', בינוני, פרווה, חצי חצי. כדי להקטין ולבטל.
וגם אתמול.
אמרו לי שיש לי 'אנרגיה חזקה'.
ואני טיילתי בראשי לפעם האחרונה שבה מישהו אמר לי משהו דומה ואז נזכרתי.
"פחד אלוהים לדבר איתך."
האוטומט שלי מבטל כי האוטומט שלי מטיל ספק במחמאות. מה האינטרס שעומד מאחוריהן? למה אנשים מחמיאים לי?
אני כבר מכירה בעל פה את הטון המתחנחן-על-מנת. המחמאות הדורשות. ה'-מה היינו עושים בלעדייך?' שתכליתן להזכיר לך שיש לך תפקיד שעלייך למלא. כך יוצא שכל המחמאות נצבעות בצבעים האלה.
ואני תוהה מתי אאמין למחמאה הכנה. לאדם שמסתכל עליי ואומר לי שאני יפה ואני נעתרת.
אני מתגעגעת לכמה אנשים באופן שמעסיק אותי מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
