תכף נגמרת השנה ואני חוזה שב31.12, ב-23:59, כנראה שאעמוד לבד על החוף (שוב) ואנשק את הרוח הקרה והירח והכוכבים.
הבדידות הזו פשוט יוקדת. אני חרדה מהרגע בו אגלה שהאלטרנטיבה אינה טובה יותר. עם זאת, הלוואי שהייתה לי האפשרות לבדוק זאת בעצמי.
אני חושבת שאחד המקורות לבדידות הזו הוא העובדה שאני חסרת פשרות.
אני אישה של אמת, אדם של אמת. וזו תמיד עמדה בודדת.
השנה הזדמן לי לומר אמת בפני אנשים שפגעו בי בעבר וצצו להם שוב יש מאין.
בתגובה, הם אמרו לי:
- "התבצרת בישירות שלך, בכנות שלך. כל פעם שהסתכלתי על הפנים שלך הרגשתי שאני משקר לעצמי."
- "זה היה פחד אלוהים לדבר איתך אז וזה עדיין פחד אלוהים לדבר איתך."
בשונה ממחמאות (עליהן דיברתי בפוסט ההוא מלפני כמה שבועות), אלו דברים שאני אשכרה יכולה להאמין להם.
אבל אז צץ בן אדם אחד בשבוע שעבר שאתגר אותי.
"את. בטוחה. במה. שאת. אומרת?"
צריכה רגע להרגע לפני שאני עונה לך בכלל, חוצפן. בניגוד אליך, הזכרון שלי לא נפגם משימוש בסמים או באלכוהול.
"אם אני בטוחה? ועוד איך. ערב טוב."
שיער חום
אם תזכו להצצה של
שיערי
באור שמש
תוכלו לראות את טבעי האמיתי
מפני שראשי תמיד
מוקף ב
אש.
להבות יוקדות מסתתרות תחת
זרדים חומים
נראות לעין רק על ידי אלה
שמעזים להתבונן
ולשאול
להתקרב
לשים לב
להזהר.
המחשבות שלי הן בול עץ בוער
שמצית עצמו מחדש
ללא הרף
הדמיון שלי
ניצת ומתפשט
בתוך סכנה
מכלה אותי מבפנים
אבל לעין הלא מיומנת,
לא אמיצה,
אני אך ורק
קליפה.
האם יהיה מי שיעריך את זה באמת? ואותי באמת?
ואת הלב שלי. ואת המח. ואת האמת.
אני כואבת את הזמן שעובר. אני כועסת על כל כך הרבה דברים ואנשים ותופעות.
נמאס לי לבעור, לפעמים.
(תזכורת לשמור את הפוסט בטיוטות. וגם להעתיק.
דיייייייייייייייייי כבר לכתוב לי שגיאה פנימית, כאילו שאני לא יודעת בעצמי!)
מה אתם מאחלים לעצמכם לרגל השנה החדשה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
