מגיעה לרחוב שלי ומגלה שחונה שם אמבולנס. לא עומד, לא עם מנוע דולק. חונה באמצע הרחוב וחוסם את המעבר בדרך לחנייה.
יוצאת מהרכב, דופקת על החלון, מקווה למצוא שם פראמדיקים מנומנמים.. אבל לא.
עצבנית, מחוממת, מעלה אדים בקור הזה. נכנסת לאוטו ומתכוננת למחשבה הבלתי נסבלת של לחנות לא קרוב.
מקללת באוויר הפתוח, מצלמת גם. שתהיה מזכרת למאורע המכונן הזה ביום הראשון של השנה.
ואז.
מהבית יוצא פראמדיק עם מסיכה, בידיו תיקים כחולים גדולים.
בעקבותיו צלליות של אנשים נוספים. ברגע נשטפתי צמרמורת נוראית, כמו הרגע הזה בטיטאניק כשלאונרדו דיקפריו מתאר לקייט וינסלט איך זה ודאי ירגיש אם היא תעז לקפוץ למי הקרח האלו.
"רק שלא יוציאו גופה. אני לא מוכנה לזה."
2 חובשים מגלגלים החוצה אדם על כיסא, אלקטרודות מודבקות על החזה שלו, חמצן באף, ייאוש בעיניים. הוא מישיר אליי מבט מעבר לשמשת הרכב ואני מרגישה אשמה על עצם היותי.
גבר לא מאוד מבוגר, קירח, בשנות ה-40 לחייו להערכתי. הפכו את הכיסא למיטה והשכיבו אותו בפנים. נהג האמבולנס מסמן לי שהוא כבר זז, האדם החולה מישיר מבט מתבייש ואני... מתביישת בעצמי.
כמה צעדים ברגל, בסך הכל. לחנות בתחילת הרחוב ולא בסופו. ללכת, לא להתגלגל על ידי אחרים.
אני מודה על השיעור הזה וזו דרך טובה לפתוח את השנה. רפואה שלמה לאותו אדם.
צריכה להתעצבן פחות, גם אם אני בוערת.
כצפוי, אתמול עמדתי על חוף הים לבדי. חששתי שיפגע בי ברק, האמת, אבל האוויר עשה לי טוב. בדקות שקדמו לחצות דיברתי עם עצמי וחשבתי על מה אני מודה ומה אני מבקשת.
כמה כאבי גדילה ליוו את השנה הזו וכמה קשה כבר לטשטש את סימני המתיחה במח הקודח שלי.
והלב.. שכל כך רוצה כבר לרעוד ועייף מהפעימות המשמימות האלו.
לאט לאט. אני בדרך.
יותר מדיטציות.
יותר יציאה מאזור הנוחות.
לראות קצת יותר מהעולם ומהארץ.
להאמין בעצמי, ברעינות שלי, בדרך שלי.
לחמול קצת יותר, לחבק קצת יותר.
לחייך קצת יותר?
להתמתח. לקרוא עוד.
לקפוץ בחבל. הליכות. אופניים.
סרטים סרטים סרטים. ישנים וחדשים.
זה היה שבוע לא פשוט, העין שלי לא מפסיקה לקפוץ ואני בהחלט צריכה לישון יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
