לֹא לְזַלְזֵל

אָמַר מַצְבִּיא קָדוּם

בַּמִּלְחָמָה

אֵינִי מֵעֵז לְהִתְנַהֵג

כְּבַעַל הַבַּיִת

חָכָם יוֹתֵר לְהִתְנַהֵג כְּאוֹרֵחַ

אֵין שְׁטוּת גְּדוֹלָה יוֹתֵר

מֵאֲשֶׁר זִלְזוּל בָּאוֹיֵב

זִלְזוּל בָּאוֹיֵב

כִּמְעַט שֶׁגָּרַם לִי

אֶת אָבְדַן אוֹצָרִי

כְּשֶׁשְּׁנֵי צְבָאוֹת גְּדוֹלִים

מִתְנַגְּשִׁים

הָרָגוּעַ יוֹתֵר

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר

יְנַצֵּחַ 

אֶל

תְּקַפֵּל

אֶת

הַשַּׁרְווּל

אִם

אֵין

לֵךְ

זְרוֹעַ

- לאו צה

התחושה היא?

שזו מלחמה. כאוס. אם המלחמה היא ממלכת אי-הודאות, אז אנחנו בהחלט שם.

לא רק זה... פעולה כנגד כל היגיון.

אם יש עלייה בתחלואה? אנחנו נצמצם את האפשרות לעשות בדיקת PCR, נקצר את הבידודים, נטיל על האזרח את האחריות להודיע אם יצא חיובי או שלילי בבדיקה וניתן לו לקנות את הבדיקות בעצמו. הרי אין דבר שישראלים אוהבים יותר מאשר להוציא כסף ולהרגיש פראיירים, נכון?

"חסינות עדר? מה פתאום מה פתאום, אנחנו? ויתרנו? תעשו לנו טובה..."

השאלה היא - האם נתעוור מוודאות כאשר תגיע, או שהאם אנחנו עיוורים כעת?

אני סולדת מכולם, סולדת מהעם הזה, סולדת מההנהגה. הדג מסריח מכל פאקינג איבר ולי נמאס בהחלט.

והסיבה שאנחנו מסכימים לכל זה?

אני עייפה מאוד ועמוסה ולא יודעת איך ומתי אני אפסיק לספר לעצמי סיפורים מפחידים על אהבה.

רוצה שתהיה חכם ותאתגר אותי.

שתצחיק אותי.

שתריח טוב. שתחבק טוב.

שתהיה אמיתי וכן ונעמוד שנינו על משקולת של אמת.

שתהיה בריא לי. שתהיה בריא לך.

סאפיוסקסואליות.

משיכה.

תביא לי פרחים?

תצליח להכיל אותי? תצליח לכבד? לשמור על הלהבה שלי?

מתי דרכינו ייפגשו? ואיך אני אדע שזה אתה?

בכל מקלחת כותבת לעצמי על הזכוכית בכיתוב שמתפוגג במהרה אל תוך הלחות: "אני מבקשת אהבה עוצמתית ובריאה." ואז... נעלם כלא היה.

מה הייתי בלעדיך?

מי הייתי בלעדיך?

אתה הנהר הגועש בתוכי

אתה קול ייחודי

הקול שלי

אתה.

שיודע מה מרגיש נכון

ומה מרגיש

לא

אתה עוטף

אתה מגן

אתה שומר עליי בטוחה

מהעולם הזה.

חבר נאמן ביותר.

אתה מצית אש 

במנועיי

בפעולותיי

כמה אני אוהבת את ריח הבערה הזה שחורך

כה עמוק

אתה דלק

וככזה

אתה מותיר שובל מסוכן

כזה שצעדים מחושבים ייאלצו להיעשות על ידו

אחד שעשוי לכלות אחרים

ואותי?

כמה זמן לוקח לי לקום

מהאפר

בכל פעם

ואיך לעזאזל אוכל

לוותר עליך?

- שיר אהבה לכעס שלי