אין מספיק אוויר בעולם כי העצים הולכים ונגמרים לנו.
אין מספיק אוויר כי יש יותר מדי בני אדם שנושמים אותו.
אין מספיק אוויר כי
צעקות
כי
עשן
כי
עצוב
כי
די כבר.
אני נחנקת.
"הבעיה שלך היא... שאת חכמה מדי ורואה הכל."
נכון
כשמגיעים לבדיקת ראייה?
שמים שכבות ועוד שכבות ועוד שכבות במשקף הזה כדי להבין מה את/ה רואה ומאיזה מרחק?
אז
במציאות
למה הכל מרגיש קרוב מדי תמיד?
למה כל השכבות עליי כל הזמן, למה
אני חכמה מדי ורגישה מדי ודורשת תשובות ודורשת ודאות
והעולם פשוט
לא מצליח לספק?
בצורה שיטתית.
איך אני שומרת על עצמי בתוך הכאוס הזה?
אני עוברת על דברים שכתבתי פעם.
כשהייתי בת 18, מבלי שידעתי בכלל איך אהבה נראית (לא שהיום אני יודעת) כתבתי סיפור ובו הופיע המשפט:
"הגב
שלי חזק כמו האהבה שאנו חולקים."
איך ידעתי כבר אז
שכך יהיה?
אני לבד במשך כל כך הרבה זמן. הייתי לבד גם כשהיית כאן. זה לבד כואב יותר.
אני מתחילה להרגיש
שמשק הכנפיים
של פרפרי המוות סביב
הלב שלי
יוביל לסערת אבק
אני נחנקת.
ואני צריכה לישון.
תגידו, איך נראה האי הבודד שלכם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
